ומשיבים: גברא אגברא קא רמית [מאדם לאדם אתה משליך, מראה סתירה]? שרב חסדא סבור שאין זו הכחשה, ורב יהודה סבור שיש בכך הכחשה, ואין דבריו של אחד מחייבים את חבירו.

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: אפילו אחד אומר: מנה שחור, ואחד אומר: מנה לבן — הרי הם מצטרפים.

כמאן [כשיטת מי] היא דעה זו — כשיטת ר' יהושע בן קרחה. ותוהים: אימר [אמור] ששמעת ליה [לו, אותו ] את ר' יהושע בן קרחה שאומר ששתי העדויות מצטרפות היכא דלא מכחשו אהדדי [במקום שאינן מכחישות זו את זו], אבל היכא דמכחשי אהדדי מי [במקום שהן מכחישות זו את זו האם] אמר?

אלא הוא כלומר, חכמי נהרדעא, שאמר כי האי תנא [כתנא זה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים שאחת אומרת: מאתים דינרים הלווה לו, ואחת אומרת: מנה [מאה דינר] הלווה לו, שאין זו סתירה גמורה בין הדברים, לפי שיש בכלל מאתים מנה ומקבלים את העדות לגבי מנה.

אלא על מה נחלקו? — על כת אחת (זוג אחד של עדים) שעד אחד אומר: מאתיים, ועד שני אומר: מנה. שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן, שאינם מעידים על אותו דבר וממילא נפסלה כל העדות, ובית הלל אומרים: יש בכלל מאתים מנה. משמע שלדעת בית הלל לפי מסורתו של ר' שמעון בן אלעזר אף שברור שאינם מעידים בדיוק על אותו דבר, כיון שנמצא שמחייבים שניהם את הנתבע בסכום מסוים יש לקבל את העדות. ודעה זו היא המקור לדעת חכמי נהרדעא.

מסופר, במקרה כגון זה שעד אחד אומר "חבית של יין נתן לו ", ואחד אומר: "חבית של שמן נתן לו ", הוה עובדא[היה מעשה], ואתי לקמיה [ובא לדין לפני] ר' אמי. חייביה [חייבו] ר' אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא מיגו חביתא דמשחא [לשלם לתובע חבית יין מתוך מחירה של חבית שמן], שחבית יין זולה יותר, ועל כל פנים בדמי חבית יין הסכימו שניהם.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי] אמר זאת? ומתרצים: כשיטת ר' שמעון בן אלעזר. ויש לתמוה: אימר [אמור] שאמר ר' שמעון בן אלעזר היכא [במקום] שיש בכלל מאתים מנה, ואולם במקרה כי האי גוונא [כגון זה] מי [האם] אמר? שהרי המעיד על המנה שמא ראה מחצית דבר והשני ראה את כולו, אבל כאן ברור שאין העדויות נוגעות כלל באותו נושא!

ומתרצים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה של דמי [דמים], כלומר, אחד אומר: דמי חבית יין, והשני אומר: דמי חבית שמן, שהוא ממש כעין מאתים ומנה.

ועוד מסופר, במקרה כגון זה שעד אחד אומר: בדיוטא (קומה) העליונה היה הדבר, ואחד אומר: בדיוטא התחתונה, אמר ר' חנינא: מעשה כגון זה בא לפני רבי וצירף עדותן כשיטת ר' יהושע בן קרחה, שכיון ששניהם מודים בעיקר הענין אין לדקדק בפרטים.

א שנינו במשנה שמנין לכשיצא הדיין מבית הדין לאחר שנפסק הדין, לא יגלה מה היו דעות הדיינים וכו'. תנו רבנן: מניין לכשיצא לא יאמר אחד הדיינים: הריני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי? — תלמוד לומר: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז), ואומר "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר

"(משלי יא, יג). ועל גודל ההקפדה בזה מסופר: ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא [תלמיד אחד שיצא עליו קול שגילה דבר שהיה צורך להסתירו שנאמר בבית המדרש]. בתר עשרין ותרתין שנין [אחר עשרים ושתים שנים] מסיפור המאורע עליו סיפר התלמיד, אפקיה [הוציאו] רב אמי מבי מדרשא [מבית המדרש] כעונש. אמר: דין גלי רזיא [זה מגלה סודות] ואין לסמוך עליו.

ב משנה כל זמן שמביא אחד הטוענים ראיה נוספת הריהו סותר את הדין שדנו בהתאם לראיות הקודמות. אמר לו צד אחד לשני: כל ראיות שיש לך הבא מיכן עד שלשים יום, אם מצא בתוך שלשים יום — סותר את הדין שנפסק קודם על פי הראיות, מצא לאחר שלשים יום — שוב אינו סותר.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אין לומר כן, כי מה יעשה זה שחיפש ולא מצא בתוך שלשים יום, אלא מצא לאחר שלשים יום?!

דין אחר הוא אם אמר לו לצד שכנגדו: הבא עדים, ואמר: אין לי עדים. אמר לו: הבא ראיה אחרת, ואמר לו: אין לי ראיה, ולאחר זמן הביא ראיה או שמצא עדים — הרי זה אינו כלום, שמסתבר שיש בכך עדות שקר או זיוף.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא לבסוף עדים המעידים לזכותו, או שלא היה יודע שיש לו ראיה ומצא לבסוף ראיה.

ועוד מקרה: אם בתחילת הדיון בבית הדין לא הביא עדים או ראיה אחרת כהוכחה לטענותיו, ואולם מש ראה שהוא מתחייב בדין שבואמר: "קרבו (הביאו) פלוני ופלוני ויעידוני שאני צודק ", או שהוציא ראיה שהיתה עמו מתחת פונדתו (כעין חגורה חלולה) — הרי זה אינו כלום, שמסתבר שאילו היה ממש בעדים אלו או בראיה זו לא היה מטמינם עד עכשיו.

ג גמרא ביחס לדין הראשון במשנה אמר רבה בר רב הונא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבה בר רב הונא: אין הלכה כדברי חכמים.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], כיון שאמר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ממילא ידענא [יודעים אנו] שאין הלכה כחכמים!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] : הני מילי [דברים אלה אמורים] לכתחילה שיש לפסוק כרבן שמעון בן גמליאל, אבל בדיעבד, כשכבר נעשה מעשה, שפיר דמי [יפה הדבר] גם כחכמים, שלא נדחתה שיטה זו מכל וכל מן ההלכה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דאי עביד מהדרינן ליה [שאם עושה כדברי חכמים מחזירים אותו, את דינו].

ד בדין השני במשנה אמרו, אמר לו: הבא עדים, והודה שאין לו, ולאחר זמן מצא, רבן שמעון בן גמליאל היה מכשיר עדים וראיות אלו. אמר רבה בר רב הונא אמר ר' יוחנן: "הלכה כדברי חכמים". ואמר רבה בר רב הונא אמר ר' יוחנן: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

ואף כאן תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], כיון שאמר הלכה כדברי חכמים, ממילא ידענא [יודעים אנו] שאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה בא להשמיע לנו], שאמנם בהלכה ההיא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הא בכולהו [הרי בכל] שאר המקומות שאמר רבן שמעון בן גמליאל דברים במשנה — הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

לאפוקי מהא [ולהוציא מדבר זה] שאמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מדעתו בדין אחריות של ערב, ומעשה שהיה בצידן, ודין הראיה האחרונה, שבמקרה הראשון ("ראיה ראשונה") אמרנו שההלכה כמותו, אבל בדין השני של ראיות — אין הלכה כמותו. ורבה בר רב הונא סבור שאף בערב וצידן הלכה כמותו.

מסופר: ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא קמיה [ילד אחד שתבעו אותו לדין לפני] רב נחמן. אמר ליה [לו]: האם אית [יש] לך סהדי [עדים לטובתך]? אמר ליה [לו]: לא. הוסיף לשאול: האם אית [יש] לך ראיה? אמר ליה [לו]: לא. חייביה [חייבו] רב נחמן על פי טענת הצד השני.

הוה קא בכי ואזיל [היה בוכה והולך]. שמעוהו הנך אינשי [אנשים אחדים], אמרו ליה [לו]: אנן ידעינן במילי דאבוך [אנו יודעים בענייני אביך] ויכולים להעיד לטובתך. וכשהביאם לפני רב נחמן אמר רב נחמן: בהא [בכגון זה] אפילו רבנן מודו [מודים] ששומעים לו, דינוקא במילי דאבוה לא ידע [שתינוק אינו יודע בענייני אביו], וכשאמר שאין לו עדים וראיה — בטעות אמר ואין לחשוש לרמאות.

ה מסופר: ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה [אשה אחת שיצא שטר מתחת ידה] שהיא היתה ממונה על שמירתו, אמרה ליה [לו] לדיין: ידענא בהאי שטרא דפריע הוה [יודעת אני בשטר זה שפרוע הוא] ואין לגבות בו. הימנה [האמין לה] רב נחמן ולא הניח לגבות את השטר.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: כמאן [כשיטת מי] אומר אתה הלכה זו? — כשיטת רבי, שאמר: אותיות (כלומר, שטרות, שעיקרם הדברים הכתובים בהם) — נקנות במסירה, שאין צורך לכתוב שטר על השטר, ובעצם העובדה שמוסר אדם לחבירו את השטר נעשה כבעל שטר. ולכן, אשה זו שהשטר היה בידה דינה כבעלת השטר, ולכן יכולה היא לומר שפרוע הוא.

אמר ליה [לו] רב נחמן: לאו דווקא מטעם זה, אלא שאני הכא [שונה כאן] שמאמינים לה מפני הסברה, דאי בעיא קלתיה [שאילו רצתה יכלה לשרוף אותו], וכיון שהיה הדבר בידה, רגליים לדבר שבצדק אמרה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היה, אלא לא הימנה [האמין לה] רב נחמן. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: והא אי בעיא [והרי אם היתה רוצה]