ודכולי עלמא [והכל] גם תנא קמא וגם ר' נתן סבורים כרבנן דפליגי עליה [כחכמים שחלוקים עליו] על ר' יהושע בן קרחה וסבורים הם שהכרחי שהעדים יראו כאחד. והכא באקושי [וכאן בהקשת, בהשוואת] הגדה (עדות) לראיה עצמה קא מיפלגי [נחלקו]. מר סבר [חכם זה, תנא קמא סבור] שמקשינן [מקישים משווים אנו] הגדה לראיה וכשם שחייבים לראות כאחד — כך חייבים להעיד כאחד, ומר סבר [וחכם זה, ר' נתן סבור]: לא מקשינן [אין אנו מקישים, משווים].

מסופר שר' שמעון בן אליקים הוה משתקיד עליה [היה שוקד ודואג עליו] על ר' יוסי בר' חנינא למסמכיה [לסמוך אותו], ולא קא מיסתייע מילתא [היה מסתייע, מזדמן לו] הדבר. יומא חד הוה יתיב קמיה [יום אחד היה יושב ר' שמעון בן אליקים לפני] ר' יוחנן,

אמר להו [להם] ר' יוחנן לתלמידיו היושבים לפניו: מי איכא דידע [האם יש מי שיודע] אם הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה, או לא? אמר ליה [לו] ר' שמעון בן אליקים: דין ידע [זה, ר' יוסי בר חנינא הוא יודע], אמר ליה [לו]: לימא איזו [שיאמר אם כן]. אמר ליה [לו]: ליסמכיה מר ברישא [שיסמכו אדוני תחילה], שכיון שהכל זקוקים לחכמתו ראוי הוא לסמיכה. סמכיה [סמכו].

אמר ליה [לו]: בני, אמור לי כיצד שמעת? אמר ליה [לו]: כך שמעתי, שמודה ר' יהושע בן קרחה לר' נתן שאין צורך שיבואו שניהם ויעידו כאחד.

אמר ר' יוחנן באכזבה: וכי לזה הוצרכתי?! השתא [עכשיו], ומה בענין עיקר העדות שהיא ראיה בהדי הדדי [ביחד], אמר ר' יהושע בן קרחה כי לא בעינן [אין אנו צריכים] שתהא כאחד, הגדה, אמירת עדות מיבעיא [נצרכה לומר] שאין צורך שיעידו ביחד? דבר זה היה מובן, ולא הוצרכתי לעדותך.

והוסיף ואמר ליה [לו]: אף על פי כן הואיל ועלית והוסמכת לא תרד, אף שבטעות היה הדבר. אמר ר' זירא, שמע מינה [למד מכאן]: גברא רבה [אדם גדול], כיון דסמיך [שנסמך] — סמיך [נסמך]. שאם נסמך אדם הראוי לסמיכה, גם אם נעשה הדבר משיקול מוטעה — סמיכה זו קיימת, ואין מבטלים אותה.

ולענין ההלכה בענין זה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה, בין בקרקעות בין במטלטלין, שאין צורך שיראו כאחד.

ועולא אמר: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה לגבי קרקעות שהם יציבים ועומדים ובוודאי העדות היא באותה קרקע עצמה, אבל לא במטלטלין שמא לא על אותו מאורע הם מעידים.

אמר ליה [לו] אביי: אם אומר אתה הלכה בענין זה מכלל הדבר אתה למד דפליגי [שנחלקו] בנושא זה, והאמר [והרי אמר] ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעדות קרקע.

ותני [ושנה] רב אידי בר אבין בפרקי נזיקין שהיו שונים דבי [בבית מדרשו] של החכם קרנא: מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעדות בכור, ובעדות קרקע, ובעדות חזקה, שכיון שברור שמעידים על אותו דבר אין צורך שיראו העדים בבת אחת וכן לגבי סימנים (שתי שערות באיזור הערוה שהן סימן בגרות) שבבן ושבבת, ומשמע אם כן שלא נחלקו!

ודוחים: זו אינה קושיה, גברא אגברא קא רמית [מאדם על אדם אתה משליך, מראה סתירה]?! שאין להקשות על עולא משיטת אמורא אחר. מר סבר [חכם זה, עולא סבור] כי פליגי [נחלקו] חכמים אף בכך, ומר סבר [וחכם זה, רב ורב אידי סבור ים] כי לא פליגי [נחלקו].

דרך אגב מבררים מאי [מה פירוש] "וכן שבבן ושבבת"? אילימא [אם תאמר] אחד מן העדים אומר שראה שערה אחת בגבה, ואחד אומר שראה שערה אחת בכריסה, ואולם האי [זה] חצי דבר וחצי עדות הוא, כלומר, לא רק שהעדות חצויה אלא גם נושא העדות (דבר) אינו שלם, שהרי כל אחד מהם מעיד רק שראה שערה אחת ונמצא שכל אחד מהם לא העיד על דבר שלם, וכיצד איפוא נצרף עדותם ליחידה אחת?

אלא יש לומר בכגון זה: שאחד אומר ראיתי שתים בגבה, ואחד אומר ראיתי שתים בכריסה, וכיון ששניהם מעידים שבוגרת היא אין אנו צריכים שיראו שניהם כאחד.

אמר רב יוסף: אנא אמינא משמיה [אני אמרתי משמו] של עולא: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה בכל, בין בקרקעות בין במטלטלין, ורבנן דאתו [וחכמים שבאו] ממחוזא אמרי [אמרו] שאמר ר' זירא משמיה [משמו] של רב: בקרקעות — אין [כן], אבל לא במטלטלין.

ומסבירים: רב לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רב: הודאה אחר הודאה, שהעיד אחד ואמר "בפני הודה לו הלווה למלוה", והעיד אחר ואמר אף הוא "בפני הודה לו". וכן הודאה אחר הלואה, שהעיד אחד ואמר "בפני הודה לו הנתבע שחייב לו", ואחד העיד על זמן קודם לכך: "בפני הלווה לו" — הרי אלו מצטרפי [מצטרפים] לעדות אחת.

ואולם הלואה אחר הלואה, שזה מעיד שבפניו הלווה לו מנה, וזה מעיד שבפניו הלווה לו מנה, או הלואה אחר הודאה, שאחד מעיד שהלווה לו, ואולם התאריך בו היתה ההלוואה לפי דבריו היה אחר הזמן שעליו העיד אחר שבו הודה הנתבע שלווה מהתובע — לא מצטרפי [אינם

מצטרפים], שכן יתכן והם מעידים על שני מאורעות שונים. אשכחיה [מצאו] רב נחמן בר יצחק את רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, אמר ליה [לו]: מאי שנא [במה שונה] הלואה אחר הלואה דלא [שאין] אתה מקבל את העדות? — שיש לחשוש שעל המנה דקא חזי האי [שראה זה, העד השני] לא קא חזי האי [לא ראה זה, הראשון], ואם כן אף הודאה אחר הודאה נמי [גם כן] יש לחשוש שמא על המנה דקא [שהוא] מודה קמי האי [לפני זה] הוא לא מודי קמי האי [מודה לפני זה], ושמא הודה על שתי הלוואות שונות ואין כאן איפוא מקום לצרף?

השיב לו: דאמר ליה להאי בתרא [שאמר לו לזה העד האחרון] : בהאי [באותו] המנה דאודיי ליה קמך [שאני מודה לו לפניך], אודיי ליה נמי קמי [הודיתי לו גם כן בפני] פלוני העד הראשון.

ושאל: אכתי, בתרא ידע, קמא לא ידע [עדיין, העד האחרון יודע שעל אותו דבר הוא מעיד, אבל העד הראשון אינו יודע], ואם כן העיד הראשון רק על חצי דבר!

אמר לו: יש לפרש דהדר אזיל אמר ליה לקמא [שחוזר ואומר לעד הראשון]: האי [אותו] מנה דאודיי ליה קמך [שהודיתי בו לו לפניך], אודיי ליה נמי קמי [הודיתי בו גם כן בפני] פלוני, ואם כן שני העדים בטוחים שהודה על אותו דבר עצמו. אמר ליה [לו] רב נחמן: תנוח דעתך שהתנחת (הנחת) את דעתי והסברת לי דבר שנתקשיתי בו.

אמר ליה [לו] רב הונא: מאי ניחותא [מה הנוחות בדבר]? — שרבא, ואיתימא [ויש אומרים] שרב ששת, שדא בה נרגא [היה מטיל בו גרזן], כלומר, מוצא פירכה במה שאמרתי, כי באופן שאני מסביר לאו היינו [האם לא זוהי בדיוק] הודאה אחר הלואה, שבמקרה זה אין כל חידוש בדבר.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: היינו דשמיע לי עלייכו דרמיתו דיקלי וזקפיתו להו [זהו ששמעתי עליכם חכמי מחוזא, שאתם מפילים דקלים ומקימים אותם], שאתם בונים וסותרים, שאחרי שכבר מצאו אצלכם הסבר יפה כל כך, אתם באים ומקלקלים אותו בעצמכם.

נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: בין שהיתה זו הודאה אחר הודאה, בין הודאה אחר הלואה, בין הלואה אחר הלואה, בין הלואה אחר הודאה — מצטרפות, כמאן [כשיטת מי] בדיוק? — כשיטת ר' יהושע בן קרחה, שכיון שהם מעידים על מנה סתם הרי זו נחשבת כעדות אחת.

אמר רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו, כששני העדים מספרים דברים סותרים בבדיקות כלומר, בפרטים בענין המעשה כשרה בדיני ממונות, אף שסתירה כגון זו פוסלת את העדות בדיני נפשות.

אמר רבא: מסתברא מילתיה [מסתבר הדבר] שאמר רב יהודה אם עד אחד אומר: הכסף היה בארנקי שחורה, ואחד אומר: בארנקי לבנה. אבל אם אחד אומר: מנה שחור (כהה) הלווה לו, ואחד אומר מנה לבן הלווה לו — אין מצטרפין, משום שבמקרה זה הסתירה היא בגוף העדות. שאף אם אמנם לא הקפידו כשאינם זוכרים פרטים צדדיים, ואולם בדברים שהם עיקר העדות אם סתרו זה את זה — מן הסתם משקרים הם.

ותוהים: וכי כשסותרים בפרטים צדדיים כגון ארנקי שחורה בדיני נפשות לא נקבל עדותם?! והאמר [והרי אמר] רב חסדא, אחד העדים אומר: בסייף הרגו, ואחד אומר: בארירן (מין חרב) הרגו — אין זה נכון, שהרי בית דין צריך לברר אם "אמת נכון הדבר" והעדות בטלה. ואולם אם אחד אומר: כליו (בגדיו) של זה היו שחורים, ואחד אומר: כליו לבנים — הרי זה נכון, משום שאין זו סתירה בגוף העדות אלא בפרטים טפלים!