פלוני בא על אשתי, הוא ועוד עד אחר מצטרפין להורגו, את אותו פלוני, אבל לא מצטרפים להורגה את האשה, אף שהם מעידים שגם האשה עברה מרצונה. שהרי כיון שהוא קרוב של אשתו איננו יכול להעיד עליה, לא לטוב ולא לרע.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בהלכה אחרונה זו? — דמפלגינן בדיבורא [שאנו מחלקים בתוך הדיבור] ואומרים שבמקרים מסויימים אנו מקבלים רק חלק מן הדיבור (העדות) ולא את העדות כולה. ולענייננו איננו מקבלים חלק העדות שבו אדם מפליל את עצמו, ואולם היינו הך [זהו זה אותו דבר] שכבר אמר רבא הלכה זו באדם המעיד על עצמו! ומשיבים: יש מקום לחלק, שכן מהו דתימא [שתאמר] אדם קרוב אצל עצמו — אמרינן [אומרים אנו], ואיננו מקבלים את עדותו, ולכן מחלקים בתוך דיבורו בין החלק שהוא מעיד על עצמו ובין החלק שהוא מעיד על אחרים, אבל שנאמר שאדם קרוב אצל אשתו, עד כדי כך — לא אמרינן [אין אנו אומרים] ולא נחלק בתוך דיבורו, אלא נקבל הכל או לא נקבל העדות כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף בזה מחלקים בדיבור.

ועוד אמר רבא: העידו שנים שפלוני בא על נערה המאורסה ולא העידו מי היתה אותה נערה, והוזמו עדים אלה — הרי הם נהרגין משום שביקשו לחייבו מיתה, ואולם אין משלמין ממון, אף שנערה שהעידו עליה שזנתה הפסידה את כתובתה, ואולם מאחר שלא הזכירו שם אשה מסויימת, ממילא אין עדות זו נוגעת בה, ולא הפסידוה. ואולם אם אמרו: שפלוני בא על נערה המאורסה שהיא בתו של פלוני, והוזמו — הרי הם נהרגין, ומשלמין ממון. ממון לזה, לנערה שרצו להפסידה כתובתה, ונפשות לזה, לאיש שהאשימו אותו בעבירה שעונשה מיתה.

ועוד אמר רבא: אם באו עדים והעידו כי פלוני רבע השור, וכיון שכך הרי הוא חייב מיתה משום "כל שוכב עם בהמה" (שמות כב, יח), ואף את השור הורגים, והוזמו — נהרגין על שזממו להרוג את האיש, אבל אין משלמין ממון, שהרי לא אמרו של מי היה שור זה. ואולם אם אמרו שהיה זה שורו של אדם פלוני, והוזמו — נהרגין ומשלמין ממון, ממון לזה, לבעל השור, ונפשות לזה.

ושואלים: הא תו [זה עוד] למה לי? היינו הך [זהו זה אותו דבר] כענין עדות נערה המאורסה. ומשיבים: משום דקא בעי בעיא עילויה [שהוא שואל שאלה עליה], שאמנם בדברים אלה אין חידוש, ואולם הם משמשים לו בסיס לשאלה מורכבת יותר. דבעי [ששאל] רבא: אם העיד אדם "פלוני רבע שורי" מהו? האם מקבלים את עדותו במלואה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם קרוב אצל ממונו, ומשום כך נקבל את העדות לא רק לגבי האיש שרבע את השור אלא גם לגבי הבהמה, או דילמא אמרינן [שמא אומרים אנו]: אדם קרוב גם אצל ממונו וחלק זה של עדותו אינו מתקבל? בתר דבעיא הדר פשטה [אחרי ששאל את השאלה הזו חזר ופתרה]: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם קרוב אצל ממונו, ויכול אדם להעיד כנגד בהמתו, ואינו אלא כדיני ממונות.

א במשנתנו שנינו כי דיני מכות בשלשה. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? אמר רב הונא: אמר קרא [הכתוב]: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" (דברים כה, א–ב), "ושפטום" — שנים, משמע מלשון הרבים שיש כאן לפחות שני שופטים, וכיון שאין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד — הרי כאן שלשה.

ושואלים: אלא מעתה, אם מונה אתה כמנין כנויי הרבים הכתובים שם, נוסיף גם "והצדיקו את הצדיק "— הרי שנים, "והרשיעו את הרשע" — עוד שנים, הרי כאן שישה דיינים, ועוד אחד להכריע ביניהם — הרי כאן שבעה! ודוחים: הכתוב ההוא "והצדיקו" "והרשיעו" מיבעי ליה [נצרך לו ללימוד אחר], כשיטת עולא. שאמר עולא: רמז לעדים זוממין מן התורה מנין.

לפני שמסיימים דברי עולא תוהים על עצם השאלה: מה משמע "רמז לעדים זוממין"?! וכי לרמז צריכים אנו? והא כתיב [והלא נאמר] במפורש ביחס לעד שקר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט, יט)! אלא כך יש להבין את דברי עולא: רמז לעדים זוממין שלוקין מניין? כי כאשר זממו העדים בדבר שאי אפשר להענישם בדיוק באותו עונש, כגון שהעידו שיש פסול במשפחתו של אדם מסויים, שאין מקום להעניש את משפחתם שלהם בכגון זה, במקרה כזה, מלקים אותם על עוון עדות שקר. רמז להלכה זו מנין? דכתיב [שנאמר]: "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע

"(דברים כה א–ב), וכך יש לשאול: ומשום ש"הצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" יבוא ההמשך "והיה אם בן הכות הרשע"?! שאם מבינים את הכתוב כאן כפשוטו, בדין בין שני אנשים המתדיינים זה עם זה, הרי גם אם אחד מהם צודק אין מקום להלקות את הצד שנתחייב! אלא יש לומר שכאן ממשיך הכתוב לדבר בעדים ולא בבעלי הדין, כיצד? עדים שהרשיעו את הצדיק בעדות שקר, ואתו עדי אחריני [ובאו עדים אחרים] והצדיקו את הצדיק דמעיקרא [שמתחילה], ושוינהו להנך [וממילא עשו את אלה] העדים לרשעים, ואז "והיה אם בן הכות הרשע" (העד שהורשע בעדות שקר). ומכאן ראיה שפעמים לוקים העדים הזוממים בשל עצם עדותם.

ושואלים: ולשם מה רמז זה? ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו מכתוב מפורש, הלא אחת מעשרת הדברות היא "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג), והעובר על מצות לא תעשה לוקה! ומשיבים: על "לא תענה" אין לוקים, משום דהוה ליה [שהינו] לאו שאין בו מעשה שהרי אינו עושה כלום אלא מדבר, וכלל הוא: כל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו, ולכן הוצרכו לדברי עולא.

ב שנינו במשנה: משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו כי אף חיוב מלקות נידון בעשרים ושלשה דיינים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל? אמר אביי: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה של המילים "רשע" "רשע" מדין חייבי מיתות. כיצד? — כתיב הכא [נאמר כאן] בדיני מלקות "והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב), וכתיב התם [ונאמר שם] בדיני רוצח "אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא), מה להלן דין רוצח בעשרים ושלשה — אף כאן במלקות בעשרים ושלשה.

רבא אמר שיש להסביר את הדבר באופן אחר: מלקות במקום מיתה עומדת שעונש מלקות הוא כתחליף לעונש המוות, והוא כאחד מדיני מיתה שבתורה, ומשום כך אף הוא צריך להידון בעשרים ושלושה. אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אי הכי [אם כך] שהמלקות הן במקום מיתה אומדנא למה לי? ששנינו בדיני מלקות שלפני שמלקים אדם מביאים רופאים מומחים ואומדים כמה מכות יוכל ללקות בלא למות מהן, ומלקים אותו פחות מכשיעור המביאו לידי מיתה. ואם המלקות הן במקום מיתה לשם מה אומדנא זו? למחייה [שיכוהו], ואי מאית [ואם ימות במלקות] — לימות [שימות]!

אמר ליה [לו] רב אשי: אמר קרא [הכתוב]: "ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג), ומכאן נלמד: כי מחית [כאשר אתה מכה] — אגבא דחיי מחית [על גבו של אדם חי הכה] ולא על גבו של מת, שאינו קרוי עוד "אחיך". ומקשים עוד: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: אמדוהו את הנידון למלקות לקבל עשרים שאינו יכול לקבל יותר מזה — אין מכין אותו אלא מכות הראויות להשתלש, כלומר, להחלק לשלושה חלקים, שסדר המלקות הוא שהיו מלקים את הרשע לפי סדר קבוע: שתי מלקות מאחוריו ואחת מלפניו. ואם כן באדם זה שאמדוהו לעשרים, כמה הן מלקות שמלקים אותו שהם במספר המתחלק לשלוש? — תמני סרי [שמונה עשרה],