ואם מלקות הן במקום מיתה, למחייה [שיכוהו] עשרים וחדא [ואחת] מכות, שהרי אמדוהו שיכול להחזיק מעמד בעשרים, וכי מיית בהך חדא [וכאשר ימות בזו האחת היתירה] — לימות [שימות], דהא כי מחית, אגבא דחייא קא מחית [שהרי כאשר מכה אתה, על גבו של אדם חי אתה מכה] ולא ימות אלא במכה העשרים ואחת! אמר ליה [לו] רב אשי: אמר קרא [הכתוב] שם: "ונקלה אחיך לעיניך", וכוונתו גם אחר שלקה "אחיך" בעינא [צריכים אנו], שאפשר לומר שיהא נקלה על ידי המלקות וליכא [ואין כאן] אם מת מתוך מלקות.

א במשנה שנינו כי עיבור החדש בשלשה. ומדייקים בלשון: "חישוב החודש "אם ראוי לעברו לא קתני [שנה], "קידוש החודש ", כלומר, קביעת והכרזת בית הדין שהיום ראש חודש גם כן לא קתני [שנה], אלא שנה "עיבור החודש ". ודיוק הלשון "עיבור החודש" הוא כאשר מוסיפים לחודש (שסתמו עשרים ותשעה יום) עוד יום אחד, יום השלושים. ויש לשאול: לשם מה יש צורך בבית דין לצורך זה? שלא ליקדשא [יקדשו] את החודש ביום השלושים לחודש הקודם, וממילא לעבר [יתעבר], שהרי אם לא קידשו את ראש החודש נמשך החודש הקודם, ויהא ראש החודש ביום שלאחריו. בתשובה לקושי זה הציעו אמוראים שונים כמה אופנים, שיש בכולם מעין תיקון של הסגנון.

אמר אביי: תני [שנה] שם בלשון אחרת "קידוש החדש בשלושה ", שכאשר קובעים את יום ראש החודש, עושים זאת בבית דין של שלושה. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: קידוש החדש ועיבור השנה בשלשה, אלו דברי ר' מאיר. אמר רבא על תירוץ זה: והא [והרי] "עיבור החודש "קתני [שנינו] במשנתנו, ולא קידוש? אלא אמר רבא: כך יש לתקן את סגנון המשנה "קידוש ביום עיבור", אם מקדשים את החודש ביום שהוא עשוי להיות מעובר בו, כלומר, ביום שלושים לחודש הקודם, עושים קידוש זה בשלשה, ואילו ביום שאחר העיבור שוב ליכא [אין] קידוש, שהחודש מתקדש מעצמו,

ומני [וכשיטת מי היא משנתנו] לפי הסבר זה? — כשיטת ר' אלעזר בן צדוק היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר בן צדוק אומר: אם לא נראה הירח בזמנו, ביום שלושים לחודש הקודם, אין מקדשין אותו ביום שלאחריו, שכבר קידשוהו בשמים ואינו צריך קידוש נוסף.

רב נחמן אמר להיפך: קידוש אחר עיבור הוא שצריך שלשה דיינים, ואילו ביום עיבור אם רוצים שיהא זה ראש חודש, אין צורך אז בקביעה מיוחדת, אלא ממילא הוא מתקדש וליכא [אין] קידוש, שזהו זמן הרגיל לראש החודש, ורק כשיש שינוי צריך דיון והכרזה. ומני [וכשיטת מי היא משנתנו] לפי הסבר זה? — כשיטת החכם פלימו היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], פלימו אומר: אם העידו עדים שראו את מולד הירח בזמנו, כלומר, ביום שלושים לחודש הקודם — אין מקדשין אותו, שלא בזמנו — מקדשין אותו משום שעשו שינוי.

רב אשי אמר: לעולם "חישוב" קתני [שנה], וכך יש להבין: ומאי [ומה פירושו] של "עיבור החודש "שנאמר במשנה? — החישוב של עיבור החודש, שיש חודשים בהם יש צורך בחישוב מיוחד האם ראוי לקבוע את ראש החודש ביום שלושים או בשלושים ואחד. ואיידי דקבעי למיתני [ומתוך שרצה לשנות] אחר כך "עבור שנה", תנא נמי [שנה גם כן] בלשון "עיבור חודש", אבל כוונתו היתה לחישוב של עיבור החודש.

ומעירים: לשיטה זו, חישוב חודש — אין [כן], צריך לעשותו בבית דין, אבל קידוש חודש להודיע שראש חודש חל ביום זה, ולהכריז על כך — לא צריך כלל בבית דין, מני [כשיטת מי היא משנה זו]? — כשיטת ר' אליעזר היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: בין שקבעו את ראש החודש בזמנו, ביום שלושים, בין שלא בזמנו — אין מקדשין אותו, שנאמר: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כה, י), ויש לדייק: שנים אתה מקדש, ואי (אין) אתה מקדש חדשים, שהם מתקדשים מעצמם. ואולם אם יש צורך בחישוב, שינוי הקביעה צריך להיעשות בידי דיינים.

ב שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר שעיבור השנה נעשה בשלבים — בשלשה, חמישה ושבעה דיינים. תניא [שנינו בתוספתא]: כיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל? — בשלשה מתחילין את הדיון, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה. כיצד? — יושבים שלושה דיינים ומעיינים אם יש מקום לדון בשאלה זו, אם אחד מהם אומר שצריך לישב ולדון בנושא, ושנים אומרים שלא לישב — הרי בטל יחיד במיעוטו, ואין ממשיכים בנושא זה, ואם

שנים מן הדיינים אומרים לישב ולדון, ואחד אומר שלא לישב — הרי מתקבלת ההחלטה לדון, ולשם כך מוסיפין עליהם עוד שנים, וכל החמישה נושאין ונותנין בדבר אם צריכה השנה עיבור או אם אינה צריכה. אם רק שנים מחמישה אלה אומרים צריכה ושלשה אומרים אינה צריכה — בטלו שנים במיעוטן ואין מעברים. שלשה אומרים צריכה ושנים אומרים אינה צריכה עיבור, כיון שהגיעו לכך מוסיפין עליהם עוד שנים, שאין המנין של המחליטים לבסוף על עיבור השנה פחות משבעה.

ושואלים: הני [אותם] שלשה חמשה ושבעה כנגד מי תיקנו חכמים דווקא מספרים אלה לצורך הדיון? פליגי [נחלקו] בה בענין זה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה [וחכם אחד שהיה עמו], ומנו [ומיהו חכם זה]? — ר' שמעון בן פזי. ואמרי לה [ויש אומרים] שכך היתה המסורת: שאמרו את הדבר ר' שמעון בן פזי וחד דעימיה [וחכם אחד שהיה עמו], ומנו [ומיהו]? — ר' יצחק בר נחמני. חד [אחד מהם] אמר: כנגד ברכת כהנים, שבשלושת פסוקיה פסוק ראשון הוא בן שלוש מילים, שני בן חמש, ושלישי בן שבע מילים. וחד [ואחד מהם] אמר: שלשה — כנגד שומרי הסף (הנזכרים במלכים ב' כה יח), חמשה — כנגד "מרואי פני המלך" (מלכים ב' כה, יט), שבעה — רואי פני המלך שהוגלו בבלה ("ומן העיר לקח... ושבעה אנשים מרואי פני המלך אשר נמצאו בעיר. ויקח אותם נבוזראדן רב טבחים ויולך אותם אל מלך בבל רבלתה". ירמיה נב, כה–כו), וכיון שמספרים אלה שלושה חמישה ושבעה הם מניינם של מינויים חשובים שונים, עשו כן גם בבית הדין.

וכן תני [שנה] רב יוסף בברייתא שמסר: הני [אותם] שלשה וחמשה ושבעה דיינים הריהם, שלשה — כנגד שומרי הסף, חמשה — "מרואי פני המלך", שבעה — "רואי פני המלך". אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: עד האידנא מאי טעמא [עכשיו מה טעם] לא פריש לן מר הכי [פירש לנו אדוני כך], ולא שמענו הסבר זה אף שלמדנו מסכת סנהדרין פעמים אחדות? אמר להו [להם] לשואלים: לא הוה ידענא דצריכיתו [הייתי יודע, ידעתי שאתם נזקקים לפירוש זה], שחשבתי שאתם יודעים אותו, מי בעיתו מנאי מילתא [וכי שאלתם ממני דבר] ולא אמרי לכו [אמרתי לכם]? ולכן לא אמרתי את זאת עד עתה, כאשר נזדמן לומר את הדבר.

ג לענין של עיבור השנה מביאים עוד מקורות שונים, ונתנו להם סימן: זמן, נשיא, צריך, גדי. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מעברין את השנה אלא ד