מצוה למימרא להו [לומר להם] תחילה: אי דינא בעיתו, אי [האם דין אתם רוצים, או] פשרה בעיתו [אתם רוצים]. ומקשים: אם כן היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון] המתיר לעשות פשרה! ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] לענין המצוה שבדבר. ר' יהושע בן קרחה סבר: עשיית פשרה היא מצוה, שצריך להציע אפשרות זו. ותנא קמא סבר: אינה מצוה אלא רשות.

ומקשים: אם כן, הרי שיטה זו של האומר רשות היינו [זוהי] שיטתו של ר' שמעון בן מנסיא האומר כי כל עוד לא שמע הדיין את טענות הצדדים או אפילו שכבר שמע אלא שאינו יודע להיכן הדין נוטה, הריהו רשאי לעשות פשרה ביניהם! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת ר' שמעון בן מנסיא משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי (אין) אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו, ואילו לדעת התנא הראשון כל עוד לא נגמר הדין ממש יכול הדיין להציע פשרה אף שהוא יודע להיכן הדין נוטה.

א למדנו שחכמים דרשו בדרכים שונות את הפסוק "ובוצע ברך נאץ ה' ", ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעת כל אחד מהם על דרשתו של ר' תנחום בר חנילאי. שאמר ר' תנחום בר חנילאי: לא נאמר מקרא זה אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר: "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר" (שמות לב, ה) ושואלים: מה ראה אהרן שהחליט לעשות את העגל? אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: ראה את חור שגם אותו הפקיד משה על העם (ראה שמות כד, יד) שזבוח לפניו, שהתנגד לעשות את העגל והרגוהו.

אמר אהרן בליבו: אי [אם] לא שמענא להו השתא [אשמע להם עכשיו] הרי הם עבדו [יעשו] לי כדעבדו [כפי שעשו] בחור, ומיקיים [ויתקיים] אז בי, בהריגתי "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב, כ), ועל חטא חמור כזה לא הויא להו תקנתא [תהא להם תקנה] לעולם. מוטב דליעבדו [שיעבדו] לעגל, אפשר הויא להו תקנתא [שתהיה להם תקנה] בתשובה. ור' תנחום בן חנילאי אומר שלמרות זאת אסור לשבח את מעשהו של אהרן, והמשבח פשרה זו שעשה אהרן עם עצמו — הריהו כמנאץ ה'.

ושואלים: והני תנאי [ואלו תנאים] שלא דרשו את הכתוב "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש" (משלי יז, יד) לענין פשרה, מאי דרשי ביה [מה דורשים הם בו]? ומשיבים: הם דורשים אותו כשיטת רב המנונא. שאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם נידון ביום הדין אלא על דברי תורה אם למד או לא למד, שנאמר: "פוטר מים ראשית מדון", שהשאלה האם עסק אדם ודבר ("פוטר") בדברי תורה (המשולה כמים) הוא ראשית הדין. מאותו כתוב אמר רב הונא כי האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא [תגרה זו שבין אנשים דומה לצנור מים שנפרץ בו פרץ], כיון דרווח [שגדל] — רווח [גדל], שהפירצה גדלה והולכת במהירות יתירה, והוא שנאמר "פוטר מים" כמי שפותח את המים — כך היא ראשית מדון, שהיא הולכת ונעשית לריב גדול.

אביי קשישא [הזקן] אמר: תגרה דמי לגודא דגמלא [דומה לקרש בגשר עץ], כיון דקם [שהוא מתייצב] — קם [נעשה יציב] ונשאר קבוע. וכן התגרה ככל שממשיכים בה היא נעשית יותר קבועה וחזקה.

ב אגב מדרש הכתוב הזה מביאים עוד פתגמים עממיים בנושאים שונים (לדברים האמורים להלן שמע"י ושת"י שב"ע זמירו"ת הו"א סימן).

מסופר: ההוא דהוה קאמר ואזיל [אדם אחד שהיה אומר והולך]: טוביה דשמע ואדיש, חלפוה בישתיה [טוב לו למי ששומע דברים עליו ושותק, יחלפו ממנו רעות] מאה. אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: מה שאומר אדם זה קרא כתיב [מקרא כתוב] שנאמר "פוטר מים ראשית מדון". ששמואל דרש "ראשית מדון" — ריש מאה דיני [ראש מאה דינים], ומי שפוטר, כלומר, נמנע מתגרה, חוסך מעצמו מאה רעות. וכיון שמובא סיפור זה מביאים עוד בכיוצא בו.

ההוא דהוה קאמר ואזיל [אדם אחד שהיה אומר והולך]: אתרתי תלת גנבא לא מיקטל [על שתים שלוש פעמים, הגנב אינו נהרג]. אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב [מקרא כתוב] כענין זה, שנאמר: "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו), משמע בפחות מכן עדיין יש תקנה.

ועוד: ההוא דהוה קאמר ואזיל [אדם אחד שהיה אומר והולך]: שב בירי לשלמנא, וחדא לעביד ביש [שבעה בורות לאיש שלום וניצול מהם ואחת לעושה רע] ולא יצא ממנו. אמר ליה שמואל לרב יהודה קרא כתיב [מקרא כתוב] כענין זה: "כי שבע יפול צדיק וקם ורשע יפול באחת" (ראה משלי כד, טז)

ועוד ההוא דהוה קאמר ואזיל [אדם אחד שהיה אומר והולך]: דאזיל מבי דינא שקל גלימא [מי שיוצא מבית הדין נטול גלימה] שהפסידה בדינו — ליזמר [יזמר] זמר וליזיל באורחא [וילך בדרך], שגם אם הפסיד בדין, הפסיד, ונגמר הענין בצדק. אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: קרא כתיב [מקרא כתוב] בענין מינוי שופטים לעם כענין זה: "וגם כל העם הזה על מקמו יבא בשלום" (שמות יח, כג), שלא רק הזוכים בדין, אלא גם אלה שהתחייבו יוצאים בשלום.

ועוד: ההוא דהוה קאמר ואזיל [אדם אחד שהיה אומר והולך]: היא ניימא, ודיקולא שפיל [ישנה, וסל הנצרים על ראשה נופל]. אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה, קרא כתיב [מקרא נאמר]: "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית"(קהלת י, יח), כלומר, עצלות גורמת שהכל יתמוטט.

ועוד: ההוא דהוה קאמר ואזיל [אדם אחד שהיה אומר והולך]: גברא דרחיצנא עליה אדייה לגזיזיה [האיש שבטחתי בו הרים את אגרופו וקם עלי. אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה, קרא כתיב [מקרא כתוב]: "גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב"(תהילים מא, י).

ועוד: ההוא דהוה קאמר ואזיל [אדם אחד שהיה אומר והולך]: כי רחימתין הוה עזיזא [כאשר אהבתנו היתה עזה] — אפותיא דספסירא שכיבן [על רוחב הסייף שכבנו], והיה לנו מקום למדי, השתא [עכשיו] שלא עזיזא רחימתין [עזה אהבתנו] — פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן [מיטה בת ששים אמות אינה דיה לנו]. אמר רב הונא: קראי כתיבי [כתובים נאמרו] כעין רעיון זה, מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] במשכן "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" (שמות כה, כב) ותניא [ושנויה ברייתא] הארון היה גבוה תשעה טפחים והכפורת עצמה טפח הרי כאן עשרה, ומתחילה כשהיתה חיבת ה' לישראל היתה שכינה מתגלה אף במקום מצומצם זה.

ובבית המקדש נאמר "והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו" (מלכים א' ו, ב), ולבסוף כתיב [נאמר]: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי" (ישעיה סו, א), שכאשר חטאו ישראל בית המקדש כולו אינו רחב למדי שתשרה בו שכינה.

ג ושבים לבאר דברים שהוזכרו באותה ברייתא מאי משמע [מה המשמעות] דהאי [שמלה זו] "לא תגורו" לישנא דכנושי [לשון כינוס והתכנסות] הוא, שמכאן למדים שאין לו לדיין להסתיר דבריו ולהחביאם? אמר רב נחמן, אמר קרא [הכתוב]: "ויין לא תשתה ולא תאגר" (דברים כח, לט) משמע ש"אגירה" היא לשון הכנסה פנימה. רב אחא בר יעקב אמר, מהכא [מכאן] לומדים זאת, שנאמר: "תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו, ח), כלומר, "אגירה" היא הכנסה בפנים, רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: מהכא [מכאן] לומדים זאת, שנאמר: "אגר בקיץ בן משכיל" (משלי י, ה). כיון שנאמרו דברי ם בהגדרת תפקידם של הדיינים ובהבנת ערכם מביאים עוד דרשות חכמים באותו ענין.

(אמ"ת ממו"ן ירא"ה סימן) אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו — הריהו משרה שכינה בישראל, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט" (תהלים פב, א), משמע שהשכינה שורה בתוך בית הדין. ולהיפך, כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו — גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' "(תהלים יב, ו), כלומר, ה' יקום ויסתלק משם.

ואמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו, מן הדיין, את נפשו, שנאמר: "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. כי ה' יריב ריבם וקבע את קבעיהם נפש" (משלי כב, כב–כג), כלומר, הגוזל מעניים בדין ("בשער"), הקדוש ברוך הוא יקח ממנו ("קבע") את נפשו.

ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: לעולם יראה דיין את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, אם יסטה משורת הדין.