נגמר הדין — אי (אין) אתה רשאי לבצוע (לפשר) אחרי שיודע אתה מי חייב ומי זכאי.

(סרמ"ש בנק"ש סימן.) ואילו ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע — הרי זה חוטא. שכן הפשרה מעוותת את הדין, שלפי האמת צד אחד צריך להיות זכאי או חייב, ואחרי הפשרה נמצא שצד אחד מקופח. ויותר מזה, וכל המברך את הבוצע ואומר שעושה שלום בין הבריות — הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר: "כי הלל רשע על תאות נפשו ובצע ברך נאץ ה' "(תהלים י, ג),

אלא יקוב הדין את ההר, כלומר, יש ללכת לפי דין האמת עד מיצויו, שנאמר: "לא תגורו מפני איש כי כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א, יז), וצריך המשפט להיעשות כחובה כלפי שמים. ומעירים: וכן משה רבינו שהיה דן את ישראל על פי התורה היה אומר "יקוב הדין את ההר", אבל אהרן אחיו שלא היה דיין, היה אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, לפני שבאו הדברים לידי דין תורה, שנאמר בשבחו של הכהן: "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון" (מלאכי ב, ו). אבל כאשר מגיעים הדברים לדין תורה שם אין מקום לפשרה. אחר שהובאה משמעות אחת לדברי הכתוב "ובוצע ברך נאץ ה' ", מביאים לפרשו בפנים אחרות על ידי חכמים אחרים.

ר' אליעזר אומר: הרי שגזל אדם מחבירו סאה של חטים, וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך זה על מצות הפרשת חלה? — אין זה מברך את ה' בברכה זו אלא מנאץ, ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה' ", כלומר, הבוצע מקצת מן העיסה להפרישה חלה, ומברך על כך — ניאץ ה'.

ר' מאיר אומר: לא נאמר פסוק זה ב"בוצע" אלא כנגד יהודה, שנאמר במכירת יוסף: "ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים" (בראשית לז כו –כז), וכל המברך את יהודה ואומר שעשה מעשה טוב — הרי זה מנאץ שהרי יכול היה, אילו רצה, להצילו לגמרי, ועל זה נאמר: "ובצע ברך נאץ ה' ".

שיטה אחרת בענין פשרה היתה בידי ר' יהושע בן קרחה האומר: מצוה לבצוע, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, טז). והלא במקום שיש משפט ועומדים על הדין — אין שלום, ובמקום שיש שלום — אין משפט?! אלא איזהו משפט שיש בו גם שלום — הוי אומר: זה ביצוע, ששני הצדדים מתרצים בדבר.

וכן בדוד הוא אומר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב' ח, טו), והלא כל מקום שיש משפט — אין צדקה, שהרי משפט דין הוא, ובמקום שיש צדקה — אין משפט. אלא איזהו משפט שיש בו צדקה — הוי אומר: זה ביצוע.

ומעירים: במשפט זה אתאן [באנו, חזרנו] לשיטת התנא קמא [הראשון] המתיר את הפשרה. ועוד פירוש אחר נאמר ל"משפט וצדקה": דן הדיין את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני לשלם ממון ושלם לו הדיין לזכאי מתוך ביתו שלו — זה משפט וצדקה, שיש בו

משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה — שהחזיר לו ממון שמגיע לו ודין ומשפט אמת דן, וצדקה לזה — ששילם לו הדיין מתוך ביתו שאינו יכול לשלם משל עצמו. וכן בדוד הוא אומר: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", יש להבין שהיה עושה משפט לזה — שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה — ששילם לו לענין שנתחייב מתוך ביתו שלו.

קשיא ליה [קשה היה לו] לרבי על פירוש זה: האי [זה, הביטוי] "לכל עמו" אינו מדוייק במקרה זה, כי "לעניים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שבמקרה זה היה דוד עושה משפט לכולם, וצדקה רק לעניים, שלהם שילם מה שנתחייבו. אלא, רבי אומר: אף על פי שלא שילם לעני מתוך ביתו ודן את הדין בצדק זהו משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה. משפט לזה — שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה — שהוציא את הגזילה מתחת ידו. ואם כן, עכשיו הוא צדיק בדין שמים.

ר' שמעון בן מנסיא אומר בענין פשרה: שנים שבאו לפניך הדיין לדין, עד שלא תשמע את דבריהן (טענותיהם), או משתשמע דבריהן ואי (אין) אתה יודע עדיין להיכן הדין נוטה ומי מהם צודק — אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו (עשו פשרה) ביניכם. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה — אי אתה רשאי לומר להן עוד: צאו ובצעו, שנאמר: "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש" (משלי יז, יד), קודם שנתגלע (נגלה ונתברר) דבר הריב — אתה יכול לנטשו (לעזבו) וליעץ לבעלי הדין להתפשר. משנתגלע הריב — אי אתה יכול עוד לנטשו.

וריש לקיש אמר באותו ענין: שנים שבאו לפניך הדיין לדין, אחד מהם רך, כלומר, אדם שאינו תקיף ואינו אלים, ואחד מהם קשה, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע עדיין להיכן דין נוטה — אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם לדון בדין זה והתדיינו בפני אחר, שחושש הדיין שמא יתברר לבסוף שנתחייב חזק שבהם, ונמצא חזק רודפו על שחייבו. ואולם משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, ויודע אתה שהחזק בהם הוא החייב, אי אתה יכול לומר להן: איני נזקק לכם, שנאמר בכגון זה: "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז), שאסור לו לדיין להתיירא מפני הבריות.

ר' יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו בשעה שרבו דן בין שני אנשים וראה זכות לעני וחובה לעשיר, ורבו לא שם לב לצד זה, מניין שלא ישתוק מפני כבוד רבו ומפני החשש לעורר עליו חמתו של העשיר — שנאמר: "לא תגורו מפני איש". ר' חנין אומר בביאור הדברים: לא תכניס דבריך מפני איש, כלומר, אל תצמצם את עצמך שלא לומר דברים מפני שאתה חושש מאדם, ועוד אמר: ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין, ולפני מי הן מעידין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים, יט, יז), והסבירו חכמינו שמדובר כאן בעדים, החייבים לדעת שהם מעידים לא רק לפני השופטים אלא לפני ה'.

וכן יהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן אם לא ידונו דין אמת, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (תהלים פב, א), כלומר, ה' עומד בין הדיינים ("בקרב אלהים") ושופט עמהם. וכן ביהושפט הוא אומר: "ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי אם לה' ועמכם בדבר משפט" (דברי הימים ב יט, ו), שמא יאמר הדיין אם כן מה לי בצער הזה לקבל על עצמי תפקיד זה? תלמוד לומר: "עמכם בדבר משפט" והכוונה — אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין הדיין צריך לתהות שמא לא הגיע לידיעת האמת לאמיתה, אלא לפי ראות עיניו ("עמכם" — לפי מה שעם לבו) יהא ה' עמו לעזרו שיצא דין צדק.

בתוספתא זו הובאה הדעה, שלאחר גמר דין שוב אין הדיין רשאי להציע פשרה, ושואלים: היכי דמי [מהו בדיוק] גמר דין? אמר רב יהודה אמר רב: כשהוא מגיע לומר: איש פלוני — אתה חייב, איש פלוני — אתה זכאי. אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה, שמצוה לעשות פשרה. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] רב הונא תלמידיה [תלמידו המובהק] של רב הוה [היה], כי הוה אתו לקמיה [כאשר היו באים לדין לפני] רב הונא, אמר להו [להם] מתחילה: אי דינא בעיתו, אי [האם דין אתם רוצים, או] פשרה בעיתו [אתם רוצים]? הרי שעשיית פשרה אינה ממש מצוה! ומסבירים: מאי [מהי] "מצוה" נמי [גם כן] דקאמר [שאמר] ר' יהושע בן קרחה — כוונתו היתה: