ומשיבים: התם עבוד רבנן מילתא [שם עשו חכמים דבר] דניחא ליה [שנוח לו] למוכר וניחא ליה [ונוח לו] ללוקח שפעמים שמשתנה המחיר, ושניהם רוצים שלא יגמר המיקח מיד כדי שיוכלו לחזור בהם, וטעם זה אינו קיים במקרה של חלוקת נכסים.

א ועוד בענין דומה איתמר [נאמר]: אחין שחלקו ביניהם את ירושת אביהם, ובא בעל חוב של אביהם ונטל חלקו של אחד מהן לפרעון אותה הלוואה, רב אמר: בטלה מחלוקת (החלוקה) כולה, והאחים חוזרים וחולקים ביניהם את הנשאר, ושמואל אמר: ויתר (הפסיד) זה שלקחו ממנו את השדה, ורב אסי אמר: אותו אח שלקחו ממנו את חלקו נוטל רביע (רבע) בקרקע ורביע במעות.

ומסבירים את השיטות: רב אמר בטלה מחלוקת, קא סבר [סבור הוא]: האחין שחלקו יורשין הן כאילו לא חלקו, וחוב האב חל על כולם בשווה, ולכן אם נטל בעל החוב רק מאחד מהם, הרי הוא כמשלם את חוב כולם, ולכן חוזרים וחולקים ביניהם את הנשאר.

ושמואל אמר ויתר, קא סבר [סבור הוא]: האחין שחלקו לקוחות הוו [הם], דינם כאנשים שקונים זה מזה, וכלוקח שלא באחריות דמי [נחשבים הם], וקניה שלא באחריות משמעה שגם אם בעלי חוב של המוכר גובים ("טורפים") ממנו את הנכסים שהיו משועבדים להם — אין המוכר חייב לשלם לו.

רב אסי מספקא ליה אי [מסופק לו אם] יורשין הוו [הם], או אי [אם] לקוחות הוו [לקוחות הם], הלכך [על כן] נוטל רביע, דהיינו מחצית מן הסכום שנותר — בקרקע כדין יורש, ורביע רשאי אחיו לתת לו במעות כדין לוקח באחריות, שמקבל תשלום עבור מה שהפסיד.

אמר רב פפא: הלכתא בכל הני שמעתתא [ההלכה בכל השמועות, הסוגיות, הללו] שחלקו ביניהם רב ושמואל: מקמצין, וכדברי שמואל, שלא בטלה החלוקה, אלא שלוקחים מחלקם של האחים עד שמשלימים את חלקו של האח האחר. אמימר אמר: ההלכה בכל אלה היא שבטלה מחלוקת, כדעת רב. ומסכמים: והלכתא [והלכה למעשה]: בטלה מחלוקת כדעת רב.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה שירדו לשום (להעריך) קרקע מסויימת, כדי לגבות ממנה חוב, אחד מהם אומר ששוויה במנה (מאה דינרים) ושנים האחרים אומרים במאתים, או אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה — בטל יחיד במיעוטו ועושים כדעת הרבים.

אם היה אחד אומר במנה, ואחד אומר בעשרים סלעים, שהם שמונים דינרים (שארבעה דינרים יש בסלע), ואחד אומר בשלשים סלעים, שהם מאה ועשרים דינרים — נדון במנה שהוא הממוצע בין שניהם — שהם עשרים סלעים. ר' אליעזר בר' צדוק אומר: במקרה זה נדון בתשעים, כאשר מבואר להלן. אחרים אומרים: עושין שומא (הערכה) ביניהן בכמה שתי הדעות הקיצוניות חלוקות זה מזה, ומשלשין מחלקים לשלושה את ההבדל ומוסיפים אותו לסכום הקטן יותר.

ומבארים את השיטות: מאן דאמר [מי שאומר] נדון במנה, הוא סבור שיש ללכת אחרי מילתא מציעתא [הדבר הממוצע] בין שתי ההערכות הקיצוניות, ר' אליעזר בר' צדוק אומר נדון בתשעים, ומדוע? קא סבר [סבור הוא כך]: הא ארעא [קרקע זו]