הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: למטה, מקום הכרובים, הריהו כלמעלה מגובה הכרובים, מה למעלה אין משמש כלום, כלומר, השטח שמעל הכרובים אין בו שום דבר ואין החלל מכיל דבר, אף למטה אין משמש כלום, שהמקום אינו נחוץ לדברים המצויים בו, לפי שאינם תופסים מקום בעולם החומרי.

מסייע ליה [לו] הדיוק מכתוב זה לר' לוי, שאמר ר' לוי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו — מקום ארון וכרובים אינו מן המדה שאינו נמדד במידה חומרית ואינו תופס מקום בקודש הקודשים. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ארון הברית שעשה משה, כאשר הכניסוהו לקודש הקודשים במקדש שלמה, שכל רוחבו היה עשרים אמה, יש לו לארון ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח משני צדדיו, כי הוא עצמו אינו תופס מקום כלל.

וכן אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים שבמקדש שעשה שלמה, בנס הן עומדין, שנאמר: "וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו" (מלכים א ו, כד), וכיוצא בזה מידת כנפיו של הכרוב השני, ואם כן, גופייהו היכא הוו קיימי [גופיהם של הכרובים איך היו עומדים]? שהרי שתי הכנפיים עצמן, שהן עשרים אמה, מילאו את כל רוחב הבית! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבנס הן עומדין ואינם תופסים מקום.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: כיצד ניתן להוכיח מכאן שבנס היו עומדים? ודלמא [ושמא] לא היו כנפי הכרובים יוצאות מצידי גופם, אלא בולטין כתרנגולין הוו קיימי [היו עומדים], שגופם בולט מלפנים, וכנפיהם יוצאות ממרכז גבם, ונמצא שהגוף אינו תופס מקום נוסף! ובדומה לכך מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: ודלמא [ושמא] זה שלא כנגד זה הוו קיימי [היו עומדים] הכרובים, אלא במקביל, ולכן יש להם מקום! ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ודלמא באלכסונא הוו קיימי [ושמא באלכסון היו עומדים]!

וכן מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ודלמא ביתא מעילאי רווח [ושמא נאמר כי בית מרווח יותר למעלה], ורוחב הבית במקום בו יוצאות הכנפיים מן הגוף היה יותר מעשרים אמה, ורק למעלה היה רוחב הבית עשרים אמה, שכן הדרך היא לבנות בית כשקירותיו הולכים וצרים כלפי מעלה! ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ודלמא מיכף הוו כייפי ידייהו [ושמא היו כופפים קצת את ידיהם], כלומר, את כנפיהם, שלא היו פרושות לגמרי! מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ודלמא שלחופי הוו משלחפי [ושמא היו משולבים זה בזה] בקצות הכנפיים, ולכן לא היו צריכים כל כך הרבה מקום!

אגב דיון זה בכרובים, שואלים: כיצד הן, הכרובים, עומדין? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד [ואחד מהם] אמר: פניהם לבית, כלומר, כלפי פנים. ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] פניהם איש אל אחיו, הא כתיב [הרי נאמר]: "ופניהם לבית" (דברי הימים ב ג, יג)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פונים הם זה לזה, כסימן לריצוי ואהבה, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם לא זה אל זה, אלא לבית.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ופניהם לבית, הא כתיב [הרי נאמר]: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ)! ומשיבים: דמצדדי אצדודי [שהם פונים קצת הצידה] להסתכל זה בזה, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אונקלוס הגר אמר: כרובים "מעשה צעצעים" (דברי הימים ב ג, י) הן, ומצודדים פניהם אל ארון העדות כתלמיד הנפטר מרבו.

א משנה מי שיש לו בור השייך לו לפנים מביתו של חבירו וזכותו להשתמש בבור — נכנס אל הבית בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, אבל אין הוא נכנס ויוצא בשעות שבהן אנשים אינם נוהגים להיכנס ולצאת מביתם. ואינו מכניס בהמתו אל תוך הבית ומשקה אותה מבורו, אלא ממלא מים בכלי ומשקה את הבהמה מבחוץ. וזה, בעל הבור, עושה לו פותחת (מפתח) לדרך הגישה לבור, וזה בעל הבית עושה לו פותחת.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שבעל הבור ובעל הבית שניהם עושים פותחת לבור, שואלים: להיכא [להיכן]? אמר ר' יוחנן: שניהם לבור. ושואלים: בשלמא [נניח] בעל הבור עושה מפתח, משום שבעי לאשתמורי מיא דבוריה [רוצה הוא לשמור את המים של בורו], אלא בעל הבית למה ליה [לו] לעשות מפתח לבור? והרי אינו רשאי להשתמש במי הבור, שאינו שלו! אמר ר' אלעזר: