בר קשא [פקיד אחד] יהודי בפומבדיתא דטרקיה חיויא [שהכישו נחש], הוה תליסר חמרי חיורתא [היו שלוש עשרה אתונות לבנות] בפומבדיתא, קרעינהו לכולהו, ואישתכחו [קרעו את כולן, ונמצאו] טריפה. הואי חדא בההוא גיסא [היתה עוד אחת בצד אחר] של פומבדיתא ועד דאזלי מייתי לה [שהלכו להביא אותה] אכלה אריה. אמר להו [להם] אביי: כיון שאירעו בו מקרים אלה דילמא חיויא דרבנן טרקיה, דלית ליה אסותא [שמא נחש של חכמים נשכו, ואין לו רפואה], דכתיב [שכן נאמר]: "חופר גומץ בו יפול ופרץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח), כלומר, שמא פרץ גדר גזירת חכמים וכעונש על כך נשכו הנחש, ולנשיכה זו לא תימצא תרופה. אמרו ליה [לו]: אין [כן] רבי, דכי נח נפשיה [שכאשר נחה נפשו, מת] רב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא [שלא יביאו הדס וענפים של דקל לבית חתונה בליווי פעמונים], ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא [והלך הוא והביא הדס וענפים של דקל לבית החתונה בפעמונים. הכישו הנחש]. ומסופר שאכן לבסוף מית [ומת] אותו פקיד.

א ועוד בענין נחשים, סכנתם, ודרכי ההתנהגות איתם: האי מאן דכרכיה חיויא [מי שנכרך עליו נחש] — לינחות למיא וליסחוף דיקולא ארישא ולהדקיה מיניה [יירד למים וישים סל על ראשו ויעבירנו, לנחש, ממנו] לאט לאט אל הסל, וכי סליק עילויה — לישדיה למיא וליסלוק וליתי [וכאשר עולה הנחש עליו, על הסל — יזרקנו למים ויעלה ויצא]. האי מאן דמיקני ביה חיויא [מי שמקנא בו, כועס עליו הנחש] ורודף אחריו, אי איכא חבריה בהדיה [אם יש חבירו אתו] — לירכביה [ירכיבנו] עליו ארבע גרמידי [אמות], ואי [ואם] אינו יכול או שלא עזר הדבר — לישואר נגרא [יקפוץ מעבר לתעלה], ואי [ואם] עדיין לא נפתר הדבר — ליעבר נהרא [שיעבור נהר], ובליליא — לותביה לפוריא [ובלילה — ישים מיטתו] על ארבעה חביתא [חביות], וניגני בי כוכבי, וליתי [ויישן בחוץ בין, תחת, הכוכבים, ויביא] ארבעה שונרי [חתולים] וליסרינהו [ויקשרם] בארבעה כרעי דפורייה [רגלי המיטה], וליתי שחפי ולישדי התם, דכי שמע קלי אכלי ליה [ויביא קיסמים וענפים ויזרקם שם, שכאשר יישמע קולו של הנחש זוחל עליהם יאכלו אותו החתולים]. האי מאן דרהיט אבתריה [מי שהנחש רץ אחריו] — לירהיט בי חלתא [ירוץ בין החולות], שבהם אין הנחש מסוגל למהר בריצה, כאדם.

האי איתתא דחזיא חיויא [אותה אשה הרואה נחש], ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה, אי לא יהיב דעתיה עילוה [ואינה יודעת אם נותן דעתו עליה, או לא נותן דעתו עליה], תשלח מאנה ונשדייה קמיה [תפשוט בגדה ותזרוק לפניו], אי מכרך בהו [אם נכרך בהם הנחש] סימן הוא שדעתיה עילוה [דעתו עליה], ואי [ואם] הוא לא נכרך בהם — סימן הוא שלא יהיב דעתיה עילוה [נותן דעתו עליה].

מאי [מה] תקנתה שירפה ממנה — תשמש עם בעלה קמיה [בפניו]. איכא דאמרי [יש שאומרים]: אם תשמש בפניו כל שכן דתקיף ליה יצריה [שיתגבר בו יצרו], אלא תשקול ממזיה ומטופרה ותשדי ביה [תיקח משערה ומצפורניה, ותזרוק בו], ותימא [ותאמר לו] בדרך לחש: "דישתנא אנא" ["נדה אני"]. האי איתתא דעייל [אשה שנכנס] בה חיויא [הנחש], ליפסעה ולתבוה אתרתי חביתא [יפשקו רגליה ויעמידוה על שתי חביות], וליתי בישרא שמנה ולישדי אגומרי [ויביאו בשר שמן ויזרקוהו, יניחוהו על גחלים], וליתי אגנא דתחלי וחמרא ריחתנא ולותבו התם, וליטרוקינהו בהדי הדדי [ויביאו קערת שחליים ויין ריחני ויעמידו שם, ויערבבום זה בזה], ולינקוט צבתא [ותחזיק צבת] בידה, דכי מירח ריחא — נפיק ואתי [שכאשר מריח הנחש ריח — הוא יוצא ובא], ולישקליה וליקלייה בנורא [וייקחוהו וישרפוהו באש], דאי [שאם] לא ישרפוהו — הדר עילוה [יחזור עליה].

ב שנינו במשנה שמותר לאכול בשבת את כל מיני האוכלין (מאכלים) לרפואה. ושאלו: לשון זה "כל האוכלין" ששנינו לאיתויי מאי [להביא, לרבות, את מה]? ומשיבים: לאיתויי [להביא, לרבות] טחול לרפואת השינים וכרשינין לרפואת בני המעיים, אף שלא הכל רגילים באכילתם. עוד שנינו במשנה שאדם שותה בשבת את כל המשקים. ושואלים: לשון זה "כל המשקין" לאיתויי מאי [להביא, לרבות, את מה]? ומשיבים: לאיתויי [להביא, לרבות] מי צלפין (מיץ של פרי הצלף) המעורב בחומץ. אמר ליה [לו] רבינא לרבא: מהו הדין האם מותר לשתות מי רגלים בשבת? אמר ליה [לו] רבא: הלא כבר תנינא [שנינו במשנתנו]: "כל המשקין שותה", ומי רגלים לא שתו אינשי [אין אנשים שותים], ואינם בכלל משקה ואסור משום רפואה בשבת.

ג שנינו במשנה שאדם שותה בשבת את כל המשקים חוץ ממי דקלים. תנא [שנה החכם] בתוספתא דין זה בגירסה שונה: "מי דקרים". ומסבירים: מאן דתנא [מי ששנה] "מי דקרים", כוונתו מפני שהם דוקרים את המרה, ומאן דאמר [ומי שאומר] "מי דקלים" כוונתו מפני שיוצאין מן שני דקלי [דקלים]. וכדי להסביר מאי [מה הם] מי דקלים, אמר רבה בר ברונא: תרתי תלאי איכא במערבא, ונפקא עינא דמיא מבינייהו [שני דקלים יש בארץ ישראל, ויוצא מעין של מים מביניהם]. כסא קמא [שתיית כוס ראשונה] מאותם מים — מרפי [מרפה] את המעיים, אידך [האחרת, השניה] — משלשל, ואידך [והאחרת, השלישית] — כי היכי דעיילי, הכי נפקי [כמו שנכנסו המים, כך הם יוצאים]. אמר עולא: לדידי שתי שיכרא דבבלאי, ומעלי מינייהו [אני שותה שיכר של בבליים, והוא מועיל מהם לשלשול]. ומעירים: והוא דווקא כשהשותה לא רגיל ביה ארבעין יומין [בו בשיכר ארבעים יום], שאז משפיע הוא כך על הקיבה.

רב יוסף אמר: מי דקרים הם זיתום המצרי והוא עשוי תילתא שערי, ותילתא קורטמי, ותילתא מילחא [שליש שעורים, ושליש כרכום, ושליש מלח]. רב פפא אמר: תילתא חיטי, ותילתא קורטמי, ותילתא מילחא וכמונא [שליש חטים, ושליש כרכום, ושליש מלח וכמון] וסימניך שתזכור מי מהם אמר שזיתום עשוי משעורים — הסל שקרוי סיסאני שיש במלה פעמיים את האות ס' לסימן: שרב יוסף שיש בשמו את האות ס' הוא שעורים (ולענין זה האות ש' היא כ־ס'). ושתי להו [ושותה אותם] בין דבחא לעצרתא [פסח לעצרת, שבועות], דקמיט [מי שהוא עוצור במיעיו] — מרפי ליה [מרפה אותו], ודרפי [ומי שהוא רפוי, משולשל] — קמיט ליה [עוצר אותו].

ד ועוד שנינו במשנה כוס עקרין. ושואלים: מאי [מה היא] כוס עקרין זו? אמר ר' יוחנן: לייתי מתקל זוזא קומא אלכסנדריא [יביא משקל זוז קומוס אלכסנדרי], ומתקל זוזא גביא גילא [ומשקל זוז אלום], ומתקל זוזא כורכמא רישקא, ולישחקינהו בהדי הדדי [ומשקל זוז כרכום הגינה, וישחקם יחד]. לזבה — ישקה תלתא בחמרא [שלושה מינים אלה ביין] ותתרפא מהזוב, ולא מיעקרא [תהיה עקרה]. לירקונא [לרפואת חולי ירקון] — ישתה תרין בשיכרא, ומיעקר [שנים מהם בשיכר, ואולם נעשה עקר]. אמרנו כי לזבה ישקה תלתא בחמרא [שלושה מינים אלה ביין] ותתרפא מהזוב, ולא מיעקרא [תהיה עקרה]. ואי [ואם] לא הועילה לה רפואה זו — לייתי תלתא [יביא שלושה]