סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

ג גמרא מנהני מילי [מנין הדברים] שאדם מתחייב על שליחות יד במחשבה? — דתנו רבנן [ששנו חכמים]: בדיני שליחות יד נאמר "על כל דבר פשע" (שמות כב, ח), בית שמאי אומרים: כתוב זה מלמד שחייב על המחשבה (דיבור) כמעשה, שדי רק ב"דבר פשע". ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד ממש, שנאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם ז). אמרו להן בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר "על כל דבר פשע"! אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו"!

אם כן, מה תלמוד לומר "על כל דבר פשע"? דבר זה בא ללמדנו: שיכול אין לי חייב בשליחות יד אלא הוא עצמו שעשה, ואולם אם אמר לעבדו או לשלוחו שישלחו יד בפקדון שבידו מנין שחייב על מעשיהם? תלמוד לומר: "על כל דבר פשע" שמתחייב בזה גם של דיבורו.

ב שנינו במשנה: הטה את החבית אינו חייב אלא על מה שהשתמש בו. אמר רבה: לא שנו אלא אם נשברה החבית, אבל אם החמיצה החבית — משלם את כולה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — גירי דידיה הוא דאהנו לה [החצים שלו הם גרמו לה] להחמיץ, כלומר, מעשיו הם שגרמו ליין שבתוכה שיחמיץ, שאף שנטל רק רביעית, מכל מקום טלטול החבית ופתיחתה הם שגרמו להחמצה.

ג שנינו במשנה שאם הגביהה את החבית ונטל הימנה אפילו רביעית חייב על כולה. אמר שמואל: לא תפרש נטל ממש מן החבית, אלא כיון שהגביהה כדי ליטול ממנה, אף על פי שלא נטל ממנה עדיין — מתחייב.

ושואלים: לימא קא סבר [האם נאמר כי סבור] שמואל ששליחות יד אינה צריכה חסרון? אמרי [אומרים]: לא, אין להוכיח מכאן, ואפשר לומר כי שאני הכא דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס להא [שונה כאן שנוח לו שתהא חבית זו כולה בסיס לאותה] רביעית, שאף שהתכוון להוציא רק כמות קטנה, אבל כיון שאף רביעית אינו רוצה שתהיה לבדה אלא בתוך חבית יין מלאה, נמצא שמעונין בחבית כולה — ומשום כך נחשב כאילו נטל את כל החבית.

בעי [שאל] רב אשי: לפי שיטה זו, הגביה ארנקי [ארנק] ליטול הימנה דינר אחד בלבד מהו הדין בכגון זה? הרי נאמר: חמרא [יין] הוא דלא מינטר [שאינו נשמר] אלא אגב חמרא [יין] ומשום כך אומרים שהיה מעונין בחבית כולה, אבל זוזא מינטר [אבל דינר נשמר בפני עצמו]. או דלמא שאני נטירותא דארנקי מנטירותא [שמא שונה שמירתו של ארנק שלם משמירה] של דינר שהארנק נשמר יותר מדינר בודד, ולכך מעונין בארנק כולו. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א משנה כאשר קונה אדם דבר בכסף — כלל הוא שתשלום הכסף איננו גומר שום מעשה קנין ורק משיכת החפץ שנקנה, היא הגומרת את הקנין, ותשלום הכספים יוצר רק התחייבות מוסרית. ואולם כאשר קונה אדם או מחליף מטבעות כסף במטבעות זהב, הרי הזהב קונה את הכסף, שמטבעות הזהב נחשבות אז כחפץ ("פרי") ואילו הכסף הוא כמטבע, ומשום כך משיכת הזהב קונה את מטבעות הכסף, אולם הכסף אינו קונה את הזהב שהוא ככל תשלום כספים שאינו גומר את הקנין.

וכיוצא בזה, הנחשת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחשת, מעות הרעות, שהן כסף שנפחת, או שיש קשיים אחרים בשימושו, קונות את היפות, משום שהן נחשבות חפץ לגבי המעות היפות הנחשבות לכסף, והיפות אינן קונות את הרעות.

אסימון שהוא פיסת מתכת עגולה שאין עליה צורה טבועה קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון. ובכלל: מטלטלין קונין את המטבע, ומטבע אינו קונה את המטלטלין.

זה הכלל: כל המטלטלים קונין זה את זה, שכאשר אין קנין כסף אלא חליפין, הרי אם משך צד אחד — ממילא נקנה גם האחר. ועתה מסבירים את הכללים הללו למעשה: כיצד? משך הימנו (ממנו), מן המוכר, פירות בתהליך הקנין ולא נתן לו עדיין מעות במחירם — אינו יכול לחזור בו. ואולם אם נתן לו מעות ולא משך הימנו את הפירותיכול לחזור בו, ולבטל את העיסקה ולומר שהקנין עדיין לא נגמר.

אבל אמרו חכמים: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, שאף שלא היה דיין בעולם הזה שיפרע מהם, נפרע מהם הקדוש ברוך הוא על חטאיהם — הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו, שאף שבית דין של מטה איננו יכול לכפות עליו דבר, יענש בידי שמים אם גרם נזק.

ר' שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה. כלומר, מה שאמרנו שקנין בכסף אינו גומר את העיסקה, הוא רק לגבי המוכר שבידו נמצא הכסף שקיבל (וגם הפירות), שהוא יכול לבטל את העיסקה ולהחזיר את הכסף. אבל הקונה שנתן כסף — הוא אינו יכול לחזור בו, גם אם לא משך את הפירות.

ב גמרא מתני ליה [היה משנה, מלמד, לו] רבי יהודה הנשיא לר' שמעון בריה [בנו]: הזהב קונה את הכסף כפי שאנו שונים במשנתנו. אמר לו בנו: רבי, שנית לנו בילדותיך (בצעירותך) במהדורה הראשונה של המשנה: הכסף קונה את הזהב, ועכשיו אתה חוזר בך ותשנה לנו בזקנותיך הזהב קונה את הכסף?

ושואלים: בילדותיה מאי סבר, ובזקנותיה מאי סבר [בצעירותו מה חשב ובזיקנתו מה חשב], מה היה הבסיס לדעתו קודם ואחר כך? ומשיבים: בילדותיה סבר [בילדותו חשב]: דהבא דחשיב הוי טבעא [זהב שהוא חשוב יותר הריהו נחשב לכסף, למטבע] כספא דלא חשיב [כסף שאינו חשוב כל כך]הוי פירא [הרי הוא כפירות], ולפי הכלל: קני ליה פירא לטבעא [קונה הפרי את המטבע]. ואילו בזקנותיה סבר [בזקנתו סבר]: כספא

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר