אבל איתיה במתא [כשישנו בעיר] — לא מנדים אותו, משום דאמרינן [שאומרים אנו]: שמא אימר [אמירה] לא אמרו ליה [לו], דאמרי [שהם אומרים] בליבם: כבר אשכחינהו שליחא [מצא אותו שליח] בית דין ואמר ליה [לו] ולכן הם לא אמרו.

וכן לא אמרן [אמרנו] שסומכים על אשה או שכן, ומנדים על סמך זה, אלא כשלא חליף אבבא דבי דינא [עובר על פתח בית הדין] בדרכו לביתו, אבל אם הוא חליף אבבא דבי דינא [עובר על פתח בית הדין] — לא מנדים אותו, שכן אמרי [שהם אומרים] בליבם: כבר אשכחוה בי דינא ואמרי ליה [מצאוהו בית הדין ואמרו לו].

ועוד לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דאתי ביומיה [כשהוא בא ביומו], כלומר, בכל יום לביתו, אבל אם לא אתי ביומיה [בא ביומו] — לא, אין מנדים אותו, אימא [אמור] שמא אישתלויי אשתלי [שכחו לומר לו].

אמר רבא: האי מאן דכתיב עליה פתיחא [מי שכתבו עליו כתב פתיחה של נידוי] על שלא אתי לדינא [בא לדין] — עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה [שהוא בא לדין אין אנו קורעים אותו]. ואם כתבו עליו שטר נידוי על שלא ציית לדינא [לדין] — עד דציית לא מקרעינן ליה [שהוא מציית ועושה ממש כפסק הדין אין אנו קורעים אותו]. ומעירים: ולא היא (אין הדבר כן), אלא כיון דאמר "צייתנא" [שהוא אומר "אני מציית"] — מיד קרעינן ליה [אנו קורעים אותו].

א אמר רב חסדא: קובעים זמן לאדם שיבוא לבית הדין, שלוש פעמים: בימים שני וחמישי ושני, זמנא וזמנא בתר זמנא [פעם ופעם אחר פעם] מזמינים אותו, ולמחר, למחרת הפעם השלישית שלא בא, כתבינן [כותבים אנו] כתב נידוי ("פתיחא").

מסופר: רב אסי איקלע בי [הזדמן לבית] רב כהנא. חזא ההיא איתתא דאזמנה לדינא בפניא [ראה אישה אחת שהזמין אותה לדין בערב] ולא באה לפניו לדין, ובצפרא כתיב עלה פתיחא [ובבוקר שלמחרת כתב עליה כתב נידוי]. אמר ליה [לו] רב אסי לרב כהנא: האם לא סבר לה מר להא [סבור אדוני את ההלכה הזו] שאמר רב חסדא: קובעים זמן שני וחמישי ושני? ואיך אם כן כתבת עליה כתב נידוי מיד בבוקר המחרת?

אמר ליה [לו] רב כהנא: הני מילי גברא, דאניס וליתיה במתא [דברים אלה אמורים דווקא באיש, שהוא אנוס בעבודתו ואינו מצוי בעיר], אבל איתתא [אישה], כיון דאיתה במתא ולא אתיא [שהיא נמצאת בעיר ואינה באה] — מורדת היא, ולכן אפשר לכתוב עליה מיד.

ובענין זה של קביעת זמן לדין אמר רב יהודה: לא יהבינא זמנא [אין אנו קובעים זמן] לדין לא ביומי [בימי] ניסן ולא ביומי [בימי] תשרי, שהטירדה בהם מרובה, ומאותה סיבה גם לא קובעים זמן לדין במעלי יומא טבא [בערב יום טוב] ולא במעלי שבתא [בערב שבת]. אבל מניסן לבתר יומי [לאחר ימי] ניסן, וביומי [ובימי] תשרי לבתר [לאחר] תשרי — קבעינן [קובעים אנו] דין. ואולם ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא קבעינן [מערב שבת לאחר ערב שבת אין אנו קובעים], מאי טעמא [מה הטעם]? — בעבידתיה דשבתא טריד [בעבודתו של שבת הוא טרוד] ושמא ישכח.

אמר רב נחמן: לא יהבינן זמנא [אין אנו קובעים זמן] לדין לא לבני כלה שבאים ללמוד בירחי כלה ולא לבני ריגלא [לאלה שבאים לשמוע את דרשת הרגל] בריגלא [ברגל]. ומסופר: כי הוו אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב נחמן בזמן הכלה והיו רוצים לתבוע בעלי דינים לדין, אמר להו [להם]: וכי לדידכו כנופייכו [בשבילכם הקהלתי אתכם] כדי לסייע לכם בדין? הרי ללמוד תורה הקהלתי אתכם! ומעירים: והאידנא דאיכא רמאי [ובזמן הזה שיש רמאים] שבאים רק לצורך זה — חיישינן [חוששים אנו] שמא מפני רמאות באו.

ב שנינו במשנה: הגוזל ומניח לפני בניו את הגזילה, אם היה דבר שיש בו אחריות — חייב היורש לשלם. מתני ליה [היה משנה לו, מלמד אותו] רבי לר' שמעון בריה [בנו] ומסבירו משנה זו: לא דבר שיש בו אחריות ממש, כלומר, קרקעות דווקא, אלא אפילו פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו — חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן, שלא יאמרו הבריות: הרי דבר זה שנגזל על ידי פלוני, ומזכירים תמיד את חטאו.

בעי מיניה [שאל אותו] רב כהנא מרב: אם היתה זו מטה ומיסב עליה, שולחן ואוכל עליו, מהו? אמר לו בלשון הכתוב: "תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט) כלומר, הוא הדין גם למיטה ושולחן.

ג משנה אין פורטין (מחליפים כספים) לא מכסף הנמצא בתיבת המוכסין (גובי מכס), שחזקה שכסף זה שגבוהו גזל הוא, שנלקח על ידי המוכס שלא כדין, ולא מכיס (ארנק) של גבאין שגובים מיסים, שאף הם נוטלים ממון שלא כדין, ואין נוטלין מהם, מתיבת המוכסים ומכיס הגבאים, צדקה מפני שכסף זה הוא כסף של גזל, אבל נוטל הוא מתוך ביתו של המוכס או מן השוק, מכסף אחר שלו שאינו בתיבת המוכסים.

ד גמרא ועוד בענין זה ששנינו במשנה. תנא [שנה] החכם: אף שאין פורטים מתיבת המוכס אבל נותן לו למוכס דינר, ונותן לו המוכס את השאר, כלומר, עודף.

ה שנינו במשנתנו: ומוכסין. מכאן משמע שכסף שנגבה על ידי המוכסים דינו ככסף גזול. ושואלים: והאמר [והרי אמר] שמואל: דינא דמלכותא דינא [דין המלכות דין הוא] וצריך לשלם את המכס, ומדוע רואים את המוכסים כגזלנים, והרי הם גובים במצות המלכות?

אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל: מדובר כאן במוכס שאין לו קצבה, שלא קצב המלך סכום מסויים כמה לשלם, אלא הוא לוקח כמה שרוצה. חכמים דבי [של בית מדרשו] של ר' ינאי אמרי [היו אומרים]: מדובר כאן במוכס העומד מאליו שלא קבעתו המלכות, אלא הוא אונס אנשים לשלם לו בלא סמכות.

איכא דמתני לה אהא [יש ששונים את הדיון הזה על הלכה זו], ששנינו בענין איסור לבישת כלאיים: לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים על מנת להבריח בו את המכס, להסתיר את הבגד מן המכס. ומעירים: מתניתין [משנתנו] זו היא שלא כדעת ר' עקיבא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אסור להבריח את המכס בדרך זו של לבישת כלאיים, ר' שמעון אומר משום [בשם ] ר' עקיבא: מותר להבריח את המכס.

ומעירים: בשלמא [נניח] לענין כלאים בהא קמיפלגי [בנושא זה חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, ר' עקיבא, סבור]: דבר שאין מתכוין מותר, וכיון שאינו מתכוין לצורך לבישה מותר לו לעשות זאת, ומר סבר [וחכם זה, סתם ברייתא, סבור]: דבר שאין מתכוין אסור. אלא להבריח בו את המכס מי שרי [האם מותר] בכלל להבריח ממכס? והאמר [והרי אמר] שמואל: דינא דמלכותא דינא [דין המלכות דין הוא]!

אמר ר' חנינא בר כהנא אמר שמואל: מדובר כאן במוכס שאין לו קצבה. חכמים דבי [של בית מדרשו] של ר' ינאי אמרי [היו אומרים]: מדובר כאן במוכס העומד מאליו.

ואיכא דמתני אהא [ויש ששונים את הדיון הזה על ההלכה הזו]: נודרין להרגין (רוצחים), ולחרמין (אנשים קשים שמחרימים נכסי אחרים), ולמוכסין, ואומרים לכל אלו בלשון נדר על דבר מסויים — שהיא של תרומה ולכן אסורה להם, או שהיא של בית המלך ואין גובים ממנה מוכסים, אף על פי שבאמת אינה של תרומה, וכן אף על פי שאינה של מלך. ושאלו: וכי מותר לעשות כן אף למוכסין? והאמר [והרי אמר] שמואל: דינא דמלכותא דינא [דין המלכות דין הוא]!

אמר ר' חנינא בר כהנא אמר שמואל: מדובר כאן במוכס שאין לו קצבה. חכמים דבי [של בית מדרשו] של ר' ינאי אמרי [היו אומרים]: מדובר כאן במוכס העומד מאליו.

רב אשי אמר: במוכס גוי מדובר כאן, שאין איסור לרמות אותו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ישראל וגוי שבאו לדין, אם אתה, הדיין, יכול לזכהו את היהודי בדיני ישראל — זכהו ואמור לו לגוי: כך דינינו. אם יכול אתה לזכהו בדיני גוים — זכהו ואמור לו: כך דינכם, ואם לאו [לא], שאי אפשר לזכותו לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים — באין עליו בעקיפין בתחבולות ובערמה עד שמזכים את היהודי, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין באין עליו בעקיפין, מפני קידוש השם.

ושואלים: מכאן נדייק שאף לדעת ר' עקיבא, טעמא [הטעם] דווקא, דאיכא [שיש] קידוש השם, הא ליכא [הרי במקום שאין] קידוש השם — באין עליו בעקיפין, ויש לשאול:

וכי גזל גוי מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר' עקיבא כשבא מזפירין: מנין לגזל גוי שהוא אסור? — תלמוד לומר באיש עברי הנמכר לגוי כעבד: "אחרי נמכר גאלה תהיה לו" (ויקרא כה, מח), לומר שיש לגאול (לקנות אותו בכסף) מידו,