שלא ימשכנו בכוח ויצא. יכול יגלום (יערים) עליו על הגוי באיזו שהיא צורה? — תלמוד לומר: "וחשב עם קנהו" (ויקרא כה, נ), כלומר, ידקדק בחשבון מדוייק עם קונהו!

אמר רב יוסף, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שמותר לגוזלו (אלמלא חילול השם), מדובר בגוי, הא [זה] שאסור לגוזלו מדובר בגר תושב שצריך לנהוג בו ביושר.

אמר ליה [לו] אביי: איך אפשר להבדיל בין גוי ובין גר תושב, והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי [והרי שניהם זה ליד זה הם כתובים] והדין שייך בשניהם, שנאמר במדרש ההלכה הנוגע לאותה פרשה: לא לך בלבד עתיד להימכר אותו איש שעבר על מצות שביעית, האמורה קודם לכן, אלא לגר, שנאמר: "ונמכר לגר" (ויקרא כה, מז), ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: "לגר תושב" (ויקרא כה, מז).

"משפחת גר" (ויקרא כה, מז) — זה הגוי, כשהוא אומר "או לעקר" (ויקרא כה, מז) — זה הנמכר לעבודה זרה. ועל כולם נאמר "גאולה תהיה לו... וחשב עם קונהו"!

אלא אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאסור — הרי זה בגזילו של גוי, וכאן שמותר הדבר, אלמלא חילול השם — הרי זה בהפקעת הלוואתו שאין בה איסור, לפי שאין הדבר כנטילת כסף ממש.

אמר ליה [לו] אביי: והלא בפדיון עבד עברי שאסר ר' עקיבא להערים — הפקעת הלוואתו הוא, שהרי העבד הוא המשכון עבור הסכום ששולם עבורו, ומדוע יהיה אסור לרמותו לדרך זו? ומשיבים: רבא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: עבד עברי גופו קנוי לגוי, וכאשר מוציאו מידו הרי זה כגזל ממש.

ועוד בענין זה אמר רב ביבי בר גידל אמר ר' שמעון חסידא: גזל גוי — אסור, אבידתו — מותרת. ומבררים כל הלכה בפני עצמה: גזילו אסור, שאמר רב הונא: מנין לגזל הגוי שהוא אסור? — שנאמר: "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים ז, טז), בזמן שהן מסורים בידך, במלחמת כיבוש, מותר לך לאוכלם, ולא בזמן שאינם מסורין בידך.

אבידתו מותרת, שאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מנין לאבידת הגוי שהיא מותרת? — שנאמר במצות השבת אבידה: "לכל אבדת אחיך" (דברים כב, ג), לומר: לאחיך ליהודי אתה מחזיר, ואי [ואין] אתה מחזיר לגוי.

ומקשים: ואימא הני מילי [ואמור כי דברים אלה] שאינו עדיין מחוייב בדבר אמורים דווקא היכא [במקום] באופן שלא אתי [הגיעה] עדיין האבידה לידיה, דלא מחייב לאהדורי בתרה [לידו, שאינו צריך לחזר אחריה], אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה [במקום שהגיעה לידו אמור שיחזיר אותה] לבעליה הגוי! אמר רבינא: נאמר "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כב, ג) והכוונה — אבידה דאתאי לידיה [שהגיעה לידו] משמע. ואם כן אף במקרה שכבר באה האבידה לידו — חלה חובת השבתה רק על "אבידת אחיך" ולא של גוי. תניא [שנויה ברייתא], ר' פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם אם לא יחזיר, אפילו אבידתו של גוי אסור.

ועוד פרט בעניינים אלה. אמר שמואל: טעותו של גוי מותרת. ומעירים: כי הא [כמו מעשה זה] ששמואל זבן [קנה] מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא [כלי זהב במחיר של ברזל] בארבע זוזי [זוזים], ואבלע ליה חד זוזא [והבליע הוסיף לו עוד זוז אחד] על הכסף שקנה בו, כדי שלא ירגיש שהטעהו.

ועוד מסופר: רב כהנא זבן [קנה] מכותי מאה ועשרים חביתא [חביות] במאה, ואבלע ליה חד זוזא [והבליע לו זוז אחד], אמר ליה [לו]: חזי, דעלך קא סמיכנא [ראה, שעליך אני סומך]. רבינא זבן דיקלא [קנה דקל] הוא וכותי אחד לצלחא [לביקוע] לשם עצים, ולחלוק ביניהם את גזירי העץ, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: קדם ואייתי [הקדם והבא] את גזירי העץ מעיקרו מקרוב לשורשו, ששם הוא עבה יותר. שהכותי רק מניינא ידע [מנין הוא יודע] ולא ישים לב לזה שאתה לוקח חתיכות עבות יותר.

ועוד מסופר: רב אשי הוה קאזיל באורחא [היה מהלך בדרך], חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא [ראה זמורה של גפן בפרדס] ותלי [ותלויים] בה קיטופי דעינבי [אשכולות ענבים], אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: זיל חזי אי [לך תראה אם] של הכותי נינהו [הם] — אייתי [הבא לי], אי [אם] של ישראל נינהו [הם] — לא אייתי לי [אל תביא לי]. שמע ההוא [אותו] כותי דהוה יתיב בפרדיסא [שהיה יושב בפרדס], אמר ליה [לו]: וכי את הכותי שרי [מותר] לגזול? אמר ליה [לו]: כותי שקיל דמי [לוקח כסף] עבור הענבים וסמכתי על כך שאשלם על הענבים, ישראל לא שקיל דמי [אינו לוקח כסף] ובאופן כזה איני רוצה ליטול ממה שאינו שלי.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא [דין המלכות דין הוא]. אמר רבא: תדע שכן הוא, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו [שהם, אנשי העיר, קוצצים דקלים וגושרים מעציהם גשרים ואנו עוברים עליהם] ואין אנו אומרים שגזלו את העצים מבעליהם ואסור להשתמש בהם.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: מכאן אין ראיה. ודלמא [ושמא] משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו [שהתייאשו מהם בעליהם]! אמר ליה [לו] רבא בתשובה לכך: אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי [אם אין דין המלכות דין איך מתייאשים]?

והא לא קא עבדי כדאמר מלכא [והרי אין הם, אנשי העיר, עושים כמו שאומר המלך], שכן מלכא אמר [המלך אומר]: זילו וקטלו מכל באגי [לכו וקצצו מכל השדות] מעט מכל אחד, ואינהו אזלו וקטלו מחד באגא [והם הולכים וקוצצים משדה אחד]!

ומשיבים: שלוחא דמלכא כמלכא [שליח המלך כמלך], ולא טרח [טורח] לקחת מכל שדה ושדה, ואינהו אפסיד אנפשייהו [והם, הבעלים של אותו שדה אחד, הפסידו לעצמם], דאיבעי להו דאינקוט מכוליה באגי ומשקל דמי [שהיו צריכים להחזיק מנכסי כל בעלי השדות ולקחת כסף] תמורת מה שנלקח ממנו.

ובדומה לכך אמר רבא: מאן דמשתכח בבי דרי, פרע מנתא דמלכא [מי שנמצא בגורן, ולא בביתו, כשבאים שליחי המלך, הוא הפורע את מס המלך] בשביל כולם, והרי זה בכלל דין המלכות. והני מילי שותפא [ודברים אלה אמורים דווקא בשותף], שפורע עבור שותפים האחרים, וחוזר ולוקח מהם מה ששילם עבורם. אבל אריסא [אריס] — אריסותיה [אריסותו] הוא דקא מפיק [שהוא מוציא מן השדה] ואינו צריך להשתתף בתשלום הזה, והנוטל ממנו — הרי זה גזל ולא דין המלכות.

ואמר רבא: בר מתא אבר מתא מיעבט [בן עיר על בן עיר אחר ממשכנים אותו] בשביל מס שלא שילם האחר. והני מילי דברלא ארעא וכרגא דהאי שתא [ודברים אלה אמורים דווקא במס הקרקעות ומיסי גולגולת של שנה זו], אבל של שתא דחליף [השנה שעברה], הואיל ואפייס מלכא [והתפייס המלך] — חליף [עברה כבר], ואין הגובה רשאי למשכן אחד עבור האחר.

ואמר רבא: הני דדיירי דרי [אלה הגויים שעושים דירים] בתוך התחום של העיר, שמזבלים שדותיהם של אנשי העיר בשכר על ידי הכנסת בהמותיהם לתוכן — אסור ליקח (לקנות) מהן, מאי טעמא [מה הטעם]? — משום דמערבא חיותא דמתא בהדייהו [שמתערבות בהמות של ישראלים בני העיר איתם] ונמצא קונה מהם גזל.

אבל אם מדיירים חוץ לתחום — מותר ליקח מהם, שאין חוששים שהן של ישראל, אלא הולכים אחר הרוב. אמר רבינא: אם היו בעלים מרדפים אחריהם, אפילו חוץ לתחום — אסור.

מכריז רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב הונא, והיה אומר כך: דסלקין לעילא ודנחתין לתתא [אלה שעולים למעלה ושיורדים למטה], כלומר, העולים לארץ ישראל מבבל והבאים ממנה, כולם מסכימים בדין זה: האי בר ישראל דידע סהדותא [בן ישראל זה שיודע עדות] לכותי ולא תבעו מיניה [אותו] שיבוא להעיד, ואזל ואסהיד ליה [והלך והעיד לו] בדיני דכותי על ישראל חבריה [חבירו] — משמתינן ליה [מנדים אנו אותו]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דאינהו מפקי ממונא [שהם, הגויים בדיניהם, מוציאים ממון]