כטבלא מרובעת, שבערוגה העשויה כריבוע נאמרו כל ההלכות לגבי זריעת מינים אחדים. ומכאן נלמד: כטבלא מרובעת הוא דשרי [שמותר], הא לאו הכי [הרי אם לא כן] — אסור, וזריעת שתי וערב אין בה כדי להפריד בין מין למין, אפילו בעיגול! ענה על כך רב אשי: מה שאמרו טבלה מרובעת אין הכוונה שרק צורה זו בלבד היא המועילה להפריד בין מין למין, אלא התם לאקולי [שם להקל] בה קולא אחרינא [הקלה אחרת] להתיר ראש תור (כצורת משולש) היוצא הימנה (ממנה) ונכנס לשדה אחר. שאם היתה ערוגה עשויה כטבלה מרובעת ונכנס משולש ממנה לשדה אחר הרי זה היכר, ואין צריך בהרחקה נוספת בדבר.

א משנה ועוד הלכות שיש להן רמזים בכתוב: מנין לאשה הפולטת שכבת זרע אף ביום השלישי לאחר ההזדווגות שתהא טמאה כדין הנוגעת בשכבת זרע (עיין ויקרא טו, יז)? שאנו סבורים כי שכבת זרע זו עדיין ראויה להפריה ולכן מוסיפה לטמא — רמז לדבר ממה שנאמר לפני מתן תורה: "ויאמר אל העם היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו) והרחקה זו של שלושה ימים נאמרה כדי שגם אשה הפולטת שכבת זרע תהיה טהורה. ועוד הלכה שיש לה רמז בכתוב: מנין שמרחיצין את המילה (הילד הנימול) גם ביום השלישי אחרי הברית, ואפילו חל להיות בשבת? — ממה שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד, כה), ומכן שכאב המילה נמשך לפחות שלושה ימים, וכל עוד קיים הכאב הנימול בחזקת סכנה. ועוד הלכה שיש לה רמז כעין זה במקרא: מנין שקושרין לשון של זהורית (צמר אדום) בראש השעיר המשתלח לעזאזל? — ממה שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח), וכיון שהשעיר בא לכפרת עוונות קושרים בו צמר אדום. וכן מנין לסיכה בשמן שהיא כשתייה ואסורה כמותה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר מכל מקום יש זכר לדבר, שנאמר: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט, יח), שנראה שהכתוב משווה שמן שסכים בו למי שתיה.

ב גמרא על ההלכות המובאות במשנה מעירים: האם רישא [ראש המשנה] העוסק באשה הפולטת שכבת זרע הוא דלא [אינו] כשיטת ר' אלעזר בן עזריה, ואילו סיפא [סופה] העוסק בענין המילה הוא כן כשיטת ר' אלעזר בן עזריה? דאי [שאם] אף ראשה הוא כשיטת ר' אלעזר בן עזריה הלא במקרה זה שהאשה טהורה שמענא ליה [שמענו אותו שאמר]. ומסבירים: מאן דלא מוקי כתנאי [מי שאינו מעמיד, מסביר, משנה כדעת שני תנאים] תנא רישא [שונה בראש] בגירסה אחרת: "טהורה", וממילא מוקי לה [ומעמיד את] כולה כשיטת ר' אלעזר בן עזריה, ומאן דמוקים כתנאי [ומי שמעמיד משנה כדעת שני תנאים] הרי רישא רבנן וסיפא [ראשה שיטת חכמים וסופה] כשיטת ר' אלעזר בן עזריה.

וכדי לבאר את הענין מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: פולטת שכבת זרע ביום השלישי בכל שעה ביום טהורה, אלו דברי ר' אלעזר בן עזריה. ר' ישמעאל אומר: אף ביום השלישי טמאה, ואין חושבים את השעות שעברו, ודנים לפי מנין הימים בלבד, פעמים שהן ארבע עונות (ארבע תקופות זמן של שתים עשרה שעות), שאם הזדווגה בסוף הלילה ופלטה בתחילת הבוקר השלישי נחשב הדבר כאילו עברו שלושה ימים, שהם למעשה ארבע עונות. ופעמים שהן חמש עונות, כגון שפלטה בסוף היום, ופעמים שהן שש עונות אם הזדווגה בתחילת הלילה ופלטה בסוף היום השלישי. ר' עקיבא אומר: לעולם להלכה חמש עונות הן, ואם יצאתה (יצאה) מקצת עונה ראשונה, שפלטה לאחר תחילת העונה הראשונה, נותנין לה תמורת אותו זמן מקצת עונה ששית כדי להשלים לחמש עונות שלמות, ושומרים על הפרש של ששים שעות.

ב אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב פפא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא לרבא בשלמא [נניח] ר' אלעזר בן עזריה הרי הוא סובר כרבנן דאמרי [כשיטת חכמים האומרים] בענין יום מתן תורה, שביום החמישי בשבוע עביד [עשה, תיקן] משה לישראל פרישה מנשיהם. וכיון שלדעת הכל בשבת ניתנה התורה, ונמצא שפרשו יומיים מנשיהם, כדעת ר' אלעזר בן עזריה. ואילו ר' ישמעאל דעתו כשיטת ר' יוסי שאמר שביום הרביעי בשבוע עביד [עשה] משה פרישה לישראל ונמצא שפרשו שלושה ימים. אלא ר' עקיבא כמאן [כמי] סבור הוא? הלא הוא אינו חושב לפי ימים אלא לפי העונות, ולפי איזו שיטה בקביעת מתן תורה נאמרו דבריו? ומשיבים: לעולם תפרש שסבור ר' עקיבא כשיטת ר' יוסי, אלא שהבין כפי שאמר רב אדא בר אהבה: משה בהשכמה עלה להר סיני ובהשכמה ירד והזהיר את העם לפרוש.

ומסבירים את המקור לשיטה זו: בהשכמה עלה להר סיני, דכתיב [שכן נאמר]: "וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני כאשר ציוה ה' אותו" (שמות לד, ד) ובהשכמה ירד מן ההר, דכתיב [שכן נאמר]: "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך" (שמות יט, כד), מקיש [משווה] הכתוב ירידה לעלייה; מה עלייה של משה היתה תמיד בהשכמה, אף ירידה שלו היתה בהשכמה, והוצרך משה להפריש את העם בהשכמה כדי שבתוך שלושת הימים יהיו חמש עונות שלמות של פרישות.

ושואלים: למה ליה למימרא להו [לו לומר להם] בשעות הבוקר לפרוש: והא [והרי] אמר רב הונא: ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, ולא הוצרך להזהיר אלא משעות הלילה! ומשיבים: בכל זאת היה צורך בהפרשה, שכן הא [הרי] אמר רבא: אם היה זה בית אפל — מותר לשמש אף ביום. וכן אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר את רב פפא: תלמיד חכם אפילו ביום, מאפיל בטליתו, ומותר לשמש. הרי שאף בשעות היום יש צורך בהפרשה.