לא מבעיא קאמר [נצרכה אמר] וכך יש להבין את דבריו: לא מבעיא [נצרכה] לומר שאם הבהמה נפלה לגינה ואכלה מפירות אותה גינה — שמשלמת מה שנהנית, אבל אם נחבטה באותם פירות, ומשום כך לא ניזוקה — אימא [אמור] שעל כך אין בעל הבהמה חייב לשלם, כי נמצא בעל הגינה הריהו כמי שמבריח ארי מנכסי חבירו הוא שאף שחבירו נהנה ממנו אינו חייב לשלם לו על כך, ולכן מה שנהנית נמי [גם כן] לא משלם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת משלם מה שנהנית.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] שיהא זה הדין, ולא יצטרך בעל הבהמה לשלם כלל עבור הנאה זו!

ומשיבים: מבריח ארי מנכסי חבירו שאינו זכאי לתשלום — מדעתו הוא שעושה כן, האי [זהו] בעל הגינה — לאו [לא] מדעתו עשה, שלא רצה בכך. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר: מבריח ארי מנכסי חבירו — לית ליה פסידא [אין לו הפסד] בכך, האי [זהו] בעל הגינה — אית ליה פסידא [יש לו הפסד].

א ועוד בבירור דין המשנה בבהמה שנפלה לגינה, שאינה משלמת מה שהזיקה, שואלים: היכי [כיצד] נפל? באיזו דרך נפילה הדין כך? רב כהנא אמר: שהוחלקה במימי רגליה, רבא אמר: שדחפתה חברתה, בהמה אחרת של אותם בעלים, והפילתה לשם.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שמדובר כאן שדחפתה חברתה פטור מלשלם מה שהזיקה — כל שכן שכך הוא הדין במקרה שהוחלקה במימי רגליה שהוא אונס גדול יותר. ומאן דאמר [ומי שאומר] שמדובר כאן שהוחלקה במימי רגליה, סבור: אבל דחפתה חברתה — פשעה ואין זה אונס, ומשלמת מה שהזיקה, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הגינה לבעל הבהמות: איבעי לך עבורי חדא חדא [היה לך להעביר את בהמותיך אחת אחת] שלא תדחוף בהמה אחת את חבירתה.

ב אמר רב כהנא: לא שנו שמשלמת רק מה שנהנית אלא כשאכלה באותה ערוגה עצמה שנפלה לתוכה, אבל אם הלכה מערוגה זו לערוגה אחרת ואכלה משם — משלמת כל מה שהזיקה. ור' יוחנן אמר: אפילו הלכה מערוגה לערוגה ואכלה, ואפילו שהיתה בגינה זו כל היום כולו ואכלה שם — משלמת רק מה שנהנית ולא מה שהזיקה, עד שתצא מן הגינה ותחזור לדעת (בידיעת הבעלים).

ובפירוש דברי ר' יוחנן אמר רב פפא: לא תימא [תאמר] עד שתצא לדעת ותחזור לדעת, אלא כיון שיצתה (יצאה) מן הגינה לדעת הבעלים, אף על פי שחזרה שלא לדעת, שלא ידעו שחזרה לשם, בכל זאת חייב לשלם כל מה שהזיקה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? דאמר ליה [שאומר לו] בעל הפירות לבעל הבהמה: כיון דילפא [שלמדה] שיש פה גינה שבה אפשר לאכול, כל אימת דמשתמטא [פעם שהיא משתמטת] ממקומה — להתם רהטא [לשם היא רצה].

ג שנינו במשנה: ירדה הבהמה כדרכה לגינה והזיקה שם — משלמת כל מה שהזיקה. בעי [שאל] ר' ירמיה שאלה זו: ירדה הבהמה כדרכה, והזיקה את פירות הגינה במי לידה, שילדה שם ולד, ונגרם נזק לפירות על ידי מי הלידה, מהו? האם צריך בעל הבהמה לשלם גם עבור נזק זה?

ומעירים: אליבא דמאן דאמר [לשיטתו של מי שאומר] כל שתחלתו בפשיעה (ברשלנות) וסופו באונס — חייב על הכל, לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שוודאי חייב. שאף כאן הרי זה נזק שתחילתו בפשיעה, שבהמתו נכנסה לחצר חבירו, וסופו באונס. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך שאלה זו, הרי זה אליבא דמאן דאמר [לשיטתו של מי שאומר] שאם תחלתו בפשיעה וסופו באונס — פטור. מאי [מה] הדין כאן?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] כיון שתחלתו היתה בפשיעה וסופו באונס — פטור, או דלמא [שמא] הכא [כאן] כולה בפשיעה הוא, שכיון דקא חזי דקריבה לה למילד, איבעי ליה לנטורה [שהוא רואה שהיא מתקרבת ללדת, היה לו לשומרה]