סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

עמך! כלומר, דבר זה יכול אתה להשאיר לעצמך, שאין זו קושיה כלל, הלא בן בג בג יחידאה [יחיד] הוא בענין זה ופליגי רבנן עליה [וחלקו חכמים עליו] ואין להביא ממנו ראיה.

ר' ינאי אמר תשובה אחרת: מאי [מה פירוש] "שבור את שיניו" שבדברי בן בג בג — הכוונה הוצא ממנו בדין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שהכוונה היא שיתבענו לדין, הרי המשך הלשון "ואמור לו שלי אני נוטל "אינו מתאים, אלא "ואומרים לו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שבית דין הם האומרים לו, וכמו כן הלשון "שלי אני נוטל" אינה מתאימה, אלא "שלו הוא נוטל" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] אם הכוונה למה שנקבע בבית הדין! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] לפי הסבר זה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לענין זה, ממה ששנינו: שור שעלה על גבי חבירו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את השור שלו, ועל ידי כך נפל העליון ומתפטור. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה שהיה השור המזיק שור מועד, דליכא פסידא [שאין הפסד] לבעל השור המותקף, שגם אם לא ישמוט את שורו יקבל לבסוף מבעל השור המזיק את כל דמי הנזק, ובכל זאת שנינו שפטור אם גרם להריגת השור המזיק? משמע שאדם עושה דין לעצמו אף שלא במקום הפסד!

ודוחים: לא, כאן מדובר במקרה שהשור התוקף היה תם, דאיכא פסידא [שיש הפסד] לבעל השור התחתון אם לא היה עושה מעשה, שהרי תם אינו משלם אלא חצי נזק.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: לא שמט את השור התחתון, אלא דחפו לעליון ומתחייב. ואי [ואם] בשור תם מדובר, אמאי [מדוע] חייב? הלא גם במקרה זה בעל השור מגן על רכושו שלא ייפסד!

ומשיבים: חייב לא משום שעשה מעשה אלא משום שהיה לו לשמטו את השור שלו מתחת השור העליון ולא שמטו אלא דחפו, ומשום כך מת, ועל כן חייב, אף שכרגיל אדם עושה דין לעצמו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר, ממה ששנינו בברייתא: הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמןבעל החצר משבר ויוצא, משבר ונכנס, שכיון שהניח את הכדים שלא ברשות, אין בעל הבית צריך לחשוש כלל, ועושה דין לעצמו ומפנה לעצמו דרך, ומכאן שאדם עושה דין לעצמו גם באופן שאין נגרם לו הפסד!

אמר רב נחמן בר יצחק, אפשר לומר כך: משבר ויוצא בדרכו לבית הדין, משבר ונכנס לביתו להביא זכיותיו, כלומר, את התעודות והשטרות המוכיחים שהחצר שלו, ולשם כך יכול לצאת ולהיכנס ולשבר ביציאתו ובכניסתו, שהרי יש לו הפסד בכך, אבל יותר מזה אינו רשאי לעשות דין לעצמו, ואם כן אין הוכחה מכאן.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: מניין לעבד נרצע שכלו לו ימיו, שהגיעה שנת היובל, והרי הוא יוצא לחפשי, ורבו (אדונו) מסרהב (מפציר) בו לצאת והוא אינו רוצה, ומתוך כך חבל האדון בעבד ועשה בו חבורה כדי להכריחו להשתחרר ולשוב לביתו, שהוא פטור

תלמוד לומר: "ולא תקחו כפר... לשוב" (במדבר לה, לב) ודרשוהו כאילו היה כתוב "לא תקחו כפר לשב" שאדם זה השב למקומו ולבית אבותיו אין משלמים לו פיצויים אם נחבל כשלא רצה לשוב. משמע שמותר לו לאדון לעשות דין לעצמו אף שאין לו הפסד בדבר!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]בעבדא גנבא [בעבד גנב] שאם ישאר יימצאו הבעלים נפסדים, ולכן רשאי לעשות דין לעצמו כאשר רוצה להיפטר ממנו.

ותוהים: עד האידנא [עכשיו] לא גנב, והשתא גנב [ועכשיו הוא גונב]?! ומה ראה האדון להיזהר בו רק עכשיו? ומשיבים: עד האידנא [עכשיו] שהשתחרר הוה אימתיה דרביה עליה [היתה אימת אדוניו עליו], השתא לית ליה אימתא דרביה עליה [עכשיו אין אימת אדוניו עליו].

רב נחמן בר יצחק אמר, אפשר להסביר זאת באופן אחר: מדובר כאן בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית והעבד רוצה להישאר עימה. עד האידנא [עכשיו], עד שהשתחרר, שפחה זו היא לו היתירא [היתר], שעבד עברי מותר בשפחה כנענית שנותן לו אדוניו, והשתא איסורא [ועכשיו היא איסור], ואם רצונו להישאר עימה ואדוניו אינו מניח לו — הריהו נעשה כשליח בית דין, המפריש אותו מן האיסור. ואין זה משום עושה דין לעצמו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברהפטור. טעמא [הטעם, דווקא] שנתקל בה, הא [הרי] אם שברה מדעת — חייב, משמע שאין אדם עושה דין לעצמו!

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: אין להוכיח מכאן, והוא הדין אפילו שברה מדעת יהא פטור, והאי דקתני [וזה ששנה] "נתקל"איידי דקבעי למיתני סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף] שאם הוזק השובר את החבית — בעל חבית חייב בנזקו, ודין זה הוא דוקא בנתקל, אבל שבר מדעת — לא, מפני שהוא אזיק נפשיה [הזיק את עצמו] בשבירה זו, לכן קתני רישא [שנה בתחילה] גם כן לשון "נתקל", ואין לדייק מלשון זו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: נאמר באשה, שכדי לסייע לבעלה בקטטה החזיקה במבושיו של האחר "וקצתה את כפה" (דברים כה, יב), ופירשו חכמים: אין הכוונה לכף ידה ממש אלא לעונש ממון. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה שאינה יכולה להציל את בעלה מידי תוקפו על ידי דבר אחר, אלא רק באופן זה שהחזיקה במבושיו של התוקף, ובכל זאת נענשת? משמע שאסור לאדם לעשות דין לעצמו! ודוחים: לא, מדובר כאן שיכולה היתה להציל על ידי דבר אחר.

וממשיכים להקשות: אבל אם אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר לשיטתך פטורה היא? אי הכי [אם כך], אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה] של אותה ברייתא "ושלחה ידה"פרט לשליח בית דין שאינו נענש אם עושה זאת, כיון שעושה ברשות, לפלוג ולתני בדידה [שיחלק וישנה בה עצמה], בהבדלי דין זה עצמו, ויאמר כך: במה דברים אמורים שחייבת — בשיכולה להציל על ידי דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחרפטורה!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, זו היא בעצם משמעות הדברים שבברייתא: במה דברים אמוריםבשיכולה להציל על ידי דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחרנעשה ידה כשליח בית דין, ופטורה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו של אדם, נטלה, כלומר, נעל את הדרך לרבים, מפני שרצונו להשתמש בה לצורך אחר, ונתן להם, לרבים, דרך אחרת שילכו מן הצדמה שנתן נתן, כלומר, אותה דרך שנתן לרבים להשתמש בה — נתונה להם ורשאים הרבים ללכת בה, ושלו, אותה דרך שרצה שתהיה שלו — לא הגיעו, אינו יכול לקחת מהם, שאינו רשאי לקחת מן הרבים דבר שהיו משתמשים בו.

ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה [ואם אומר אתה שעושה אדם דין לעצמו] מדוע אם כן אינו יכול לעצור את הרבים מלהשתמש בדרך? לנקוט פזרא וליתיב [שיחזיק שיקח מקל בידו וישב] בדרך זו שעוברת בתוך שדהו ולא יתן להם לעבור בה, שהרי רשותו היא זו, אלא שילכו בדרך האחרת שנתן להם!

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: גזירה היא שמא יתן להם, לרבים, דרך עקלתון, שכיון שיש לרבים זכות מעבר בשדה זה אנו חוששים שמא יתן להם דרך שאינה ראויה, ומשום כך תיקנו שלא יוכל אדם לעשות זאת שלא מדעתם.

רב משרשיא אמר: כאן מדובר במקרה שאכן נותן להם דרך עקלתון, אבל אם נתן דרך ישרה — אינו צריך לוותר, שעושה אדם דין לעצמו, ויכול להכריחם שלא ילכו בדרך הראשונה.

רב אשי אמר: כל שנתן דרך אחרת מן הצדדרך עקלתון הוא, שהרי קרובה לזה ורחוקה לזה שאמנם אחדים מן העוברים מרוויחים בכך, ואולם לאחרים רחוקה היא.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אמאי [מדוע] שלו לא הגיעו? לימא להו [שיאמר להם]: אם כן, אני מחזיר את הדברים לקדמותם, שקולו דידכו והבו [קחו את הדרך שלכם הראשונה ותנו] לי חזרה דידי [את שלי], שלא יימצא נפסד מכל הצדדים!

ומשיבים: טעמו של דבר משום מה שאמר רב יהודה. שאמר רב יהודה: מיצר שהחזיקו בו רביםאסור לקלקלו. כלומר, דבר שהרבים כבר החזיקו בו אסור עכשו לקלקלו. וכיון שגם בדרך השניה החזיקו הרבים — אינו יכול עכשיו לקחתה מהם.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: בעל הבית שהניח פאה מצד אחד של השדה, ובאו עניים ונטלו מצד אחרזה וזה פאה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי עביד איניש דינא לנפשיה [עושה אדם דין לעצמו], אמאי [מדוע] זה וזה פאה? לנקוט פזרא וליתיב [שיחזיק מקל וישב] בשדהו בצד שממנו נוטלים עניים את הפאה שלא ברצונו, ויאמר לעניים: איני מרשה לכם ליטול מכאן, אלא מן הצד השני!

אמר רבא: לענין ממונות באמת יכול הוא להבריחם במקל, שלא יקחו אלא מן החלק שהפריש. אבל כאן מדובר בנושא אחר, מאי [מה פירוש] "זה וזה פאה"לפוטרן מן המעשר, כשם שעל אותו חלק שנטלו עניים אינם חייבים לתת ממנו מעשר, גם על החלק שנתן מתחילה לצורך העניים פטור מן המעשרות.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: המפקיר את כרמו לכל, והשכים בעל הכרם בבקר, לפני שנודע הדבר, ובצרוחייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ואולם פטור מן המעשר. שכיון שהפקירו — אין הפקר חייב במעשרות. ואף כאן, כיון שהפריש חלק מן השדה לפאה — הרי זה כאילו הפקירו לכל, ומשום כך נפטר אותו חלק מחיוב המעשרות.

א משנה נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק (החליק) אחד במים שהיו בכד, ונפל ונחבל, או שלקה בחרסית, בחרסים של שברי הכד — חייב בעל הכד. ר' יהודה אומר: במתכוין לשפוך את המים — חייב, באינו מתכויןפטור.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו במשנתנו שחייב בעל הכד לשלם נזקי כדו ברשות הרבים, אלא באופן שטינפו (נתלכלכו) כליו (בגדיו) של המחליק במים שהיו מטונפים,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר