סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

פירוש שטיינזלץ

יביא השומר עדים שהבהמה שנמסרה לשמירתו נטרפה באונס, ולא מתוך רשלנותו, ופטור. אבא שאול אומר: יביא השומר עדודה (את נבלת הבהמה שנטרפה) לבית דין, ושם יעריכו כמה היא שווה.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בשאלה זו חלוקים], דמר [שחכם זה, אבא שאול] סבר [סבור]: פחת נבילה של הניזק הוי [הוא] שמשעה שמתה הריהי ברשותו, ולכן צריך השומר להביא את הנבילה לבית הדין כדי להעריך כמה הורידה המיתה עצמה בערך הבהמה, וישלם את ההפרש. ומר [וחכם זה], התנא של סתם ברייתא, סבר [סבור]: פחת נבילה של המזיק הוי [היא] ולכן אין צורך לשום את הנבילה כמה היתה שווה בזמן שנטרפה, בבית הדין?

ודוחים: לא, אין הכרח לפרש כך ואפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] פחת הנבילה הוא של הניזק, והכא [וכאן] בטורח נבילה קמיפלגי [חלוקים הם], על מי יוטל הטורח להוציאה ממקומה. שלדעת אבא שאול טירחה זו מוטלת על המזיק, ולדעת התנא הראשון — על הניזק.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] שנחלקו חכמים בדבר זה, אחרים אומרים: מניין שעל בעל הבור המזיק להעלות שור מבורותלמוד לומר: "כסף ישיב לבעליו והמת" (שמות כא, לד), כלומר, גם את השור המת עליו להשיב לבעליו, שטורח הנבילה על המזיק, וכך דעת אבא שאול. ויש חכמים אחרים החולקים, וסבורים שהטורח בטיפול בנבילה מוטל על הניזק, והוא כדעת התנא החולק על אבא שאול.

בבירור ענין זה אמר ליה [לו] אביי לרבא: האי [זה] טורח הנבילה המוטל לדעת אבא שאול ואחרים על המזיק, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]?

אילימא [אם תאמר] דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע [שבבור שווה הנבילה דינר אחד ועל שפת הבור אם יוציאו אותה תהיה שווה ארבעה], אם כן כי טרח בדנפשיה טרח [כאשר הוא טורח, הרי בשלו הוא טורח], שצריך לשלם פחות לניזק, ואם כן לא מן הדין אלא מפני הפסד ממונו יטרח המזיק להעלות את הנבילה!

אמר ליה [לו] רבא: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא [שבבור היא שווה דינר ועל שפת הבור היא שווה גם כן דינר].

ושואלים: ומי איכא כהאי גוונא [והאם יש דבר כגון זה]? ומשיבים: אין [כן], דהא אמרי אינשי [שהרי אומרים אנשים] בפתגם עממי: כשורא במתא בזוזא, כשורא בדברא בזוזא [קורה בעיר בדינר, קורה בשדה בדינר], כי יש דברים שמחירם שווה בכל מקום ואין טורח הבאתם מפחית מערכם.

א אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין. כלומר, אין מעריכים את דמי הנבילה או השברים, אלא במזיק, שמחזיר את הנבילה או השברים לניזק ומנכים את ערכם מתשלום הנזק, אבל לא לגנב או לגזלן — שהם משלמים בשלימות את כל מה שגנבו, ואם נשארו בידם שברים — הריהם שייכים להם. ואני אומר אף לשואל, ואבא (רב) מודה לי.

ומביאים, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים], מה היו בדיוק דברי שמואל, האם הכי קאמר [כך אמר]: אף לשואל שמין [מעריכים] כמו לניזקין, ואבא מודה לי שכן הוא. או דלמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: ואני אומר אף לשואל אין שמין, ושואל דינו לענין זה כגנב וכגזלן, ואבא מודה לי שכן הוא?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון שאלה זו ממעשה: דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה [אדם אחד ששאל גרזן מחבירו], תברה [שבר אותה] את הגרזן, אתא לקמיה [בא לפני] רב, אמר ליה [לו] רב: זיל שלים ליה נרגא מעליא [לך שלם לו גרזן מעולה], כלומר, החזר לו גרזן שלם. שמע מינה [למד מכאן] כי אין שמין לשואל, שהרי לא אמר לו לנכות את דמי הגרזן השבור. וכך יש להבין את דברי שמואל.

ודוחים: אדרבה, היפך הדבר מסתבר, כי לאותו מעשה היה המשך, מדאמרי ליה מה שאמרו לו] באותה הזדמנות רב כהנא ורב אסי לרב: דינא הכי [וכי כך הדין]?! ושתיק [ושתק רב], משמע שהודה לדבריהם, שמע מינה [למד מכאן] כי מעיקר הדין שמין לשואל, ובאותו מקרה היתה סיבה מיוחדת שפסק רב שישלם השואל גרזן שלם.

איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בדין זה, אמר עולא אמר ר' אלעזר: שמין לגנב ולגזלן את ערך הדברים שאבדו או נשברו ברשותם, רב פפי אמר: אין שמין. ומסכמים: והלכתא [וההלכה היא]: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן, אבל לשואל שמין כדברי רב כהנא ורב אסי.

ב כיון שהזכרנו הלכה שאמר עולא בשם ר' אלעזר מביאים הלכות נוספות שאמר עולא משמו. אשה הרה שהפילה שליה הריהי טמאה טומאת לידה, ומונה ימי טומאה וימי טהרה, לפי שלא יתכן שתהא שליה בלא ולד, אלא שהוולד מת בשלב מסויים. ואמר עולא אמר ר' אלעזר: שליא שיצתה (שיצאה) מקצתה מן האשה ביום ראשון ומקצתה ביום שני ולא נולד ולד, מונין לה ימי טומאה מן היום הראשון, כאילו בו ילדה.

אמר ליה [לו] רבא לעולא: מה דעתך שאתה פוסק כך, משום שמפני הספק אתה הולך לחומרא (לחומרה)?

אולם דבר זה חומרא דאתי [הבאה] לידי קולא (קולה) הוא, כיצד? דקא מטהרת לה [שמטהר אתה אותה] מיום ראשון שכן לאחר ארבעה עשר יום שהיא מונה לטומאת לידה (לנקבה) הריהי נחשבת כטהורה. ושמא נולד הוולד רק ביום השני, ועדיין אינה טהורה!

אלא אמר רבא: לחוש שמא היתה זו לידה, והיא טמאה מאותו יום — חוששת כבר מן היום הראשון, אולם מימנא [למנות] ימי טומאה הריהי לא ממניא [מונה] אלא לשני (מן היום השני), ועל ידי כך יוצאת ידי כל הספיקות.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] עולא בשם ר' אלעזר בכך — שאין מקצת שליא בלא ולד, שברור שאין שליה מצויה אלא כשהיה שם ולד? אולם דבר זה הלא כבר תנינא [שנינו אותה]: שליא של בהמה שיצתה מקצתה ולא יצאה כולה, ולאחר כך נשחטה הבהמה — אסורה חתיכת השליה שנשארה בגופה באכילה, משום שאנו מניחים שהיה שם ולד שיצא עם מקצת השליה, ולכן אף השליה שבפנים יש עימה חלק מן הוולד, שאינו נחשב עוד כחלק מגופה של הפרה שהותר בשחיטה. וטעם הדבר, כאמור, כי השליה שיצאה היא סימן ולד באשה וכן סימן ולד בבהמה, ואם כן לא הוסיף ר' אלעזר דבר על האמור במשנה!

ומסבירים: אי ממתניתא הוה אמינא [אם מהמשנה לבד הייתי אומר] ד

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר