יכול להיות שיש מקצת שליא בלא ולד, ומה שאסרוהו באכילה הוא רק משום גזירה של חכמים שגזרו במקרה שיצא מקצתה אטו [משום] מקרה שיצאה השליה כולה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] עולא בשם ר' אלעזר שאין זה משום גזירה, אלא ודאי אין שליה בלא ולד, ואנו חוששים שבכל חלק מן השליה יש מקצת מן הוולד.

ועוד אמר עולא אמר ר' אלעזר: בכור אדם שנטרף (נהרג על ידי חיה או באופן אחר) בתוך שלשים יום להיוולדו — אין פודין אותו, כלומר, אין צורך לפדות אותו כדרך שפודים כל בכור, ואין אומרים שהתחייב האב בתשלום לכהן מיד עם לידת הבן.

וכן תני [שנה] רמי בר חמא ברייתא זו, מתוך שנאמר: "פדה תפדה" (במדבר יח, טו), יכול נלמד מריבוי הלשון שיהא הדין כן אפילו אם נטרף בתוך שלשים יום — תלמוד לומר: "אך" (במדבר יח, טוד), ובמלה זו חלק ומיעט, לומר שלא בכל מקרה פודים בכור.

ועוד אמר עולא אמר ר' אלעזר: בהמה גסה, כמו פרה וסוס — נקנית לקונה במשיכה, שכאשר מושך את הבהמה אליו — נגמר בזה מעשה הקנין, ובכך היא נעשית שלו.

ושואלים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנה שבהמה גסה נקנית במסירה, שכאשר מוסר את הרסן לקונה מיד היא נקנית לו! ומשיבים: ר' אלעזר הוא דאמר [שאומר] כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], וחכמים אומרים: זו וזו, הן בהמה גסה והן בהמה דקה, נקנית במשיכה, ר' שמעון אומר: זו וזו בהגבהה. ור' אלעזר סבור כחכמים.

ועוד אמר עולא אמר ר' אלעזר: האחין שחלקו את ירושת אביהם, מה שעליהן הבגדים שהם לובשים — שמין (מעריכים) גם כן בתוך חשבון נכסי הירושה, ומחשבים גם את ערכם של אלה. ואולם מה שעל בניהן ובנותיהן — אין שמין, שכיון שאין דרך הילדים לבוא לבית הדין, אין מבזים אותם לבוא לבית הדין כדי לשום את הבגדים שהם לובשים.

אמר רב פפא: פעמים אף מה שעליהן על היורשים עצמם אין שמין, כיצד? משכחת לה [מוצא אתה דוגמה כזו] בגדול אחי [האחים] שמאז מות האב הוא הנושא והנותן בענייני המשפחה, דניחא להו דלשתמעון מיליה [שנוח להם לשאר היורשים שיישמעו דבריו] ולשם כך הוא צריך ללבוש בגדים נאים, והם מוכנים לוותר משלהם, משום שבגדיו אלה מביאים תועלת גם להם.

ועוד אמר עולא אמר ר' אלעזר: שומר שמסר את הדבר שהופקד בידו לשומר אחר — הרי זה פטור. כלומר, כל אותם מקרים שאינו מתחייב בהם אם הוא עצמו שומר (כגון שומר שכר במיתה, או שומר חנם בגניבה) — אף אינו חייב כאשר מסר את הדבר שהופקד בידו לשמירתו של אחר. ומוסיפים: ולא מיבעיא [נצרכה] לומר אם היה זה שומר חנם שמסר את החפץ לשמור לשומר שכר, דעלויי עלייה [שעילה, השביח] את טיב שמירתו, שהרי שומר שכר בוודאי שומר טוב יותר משומר חנם, אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם לשמור, דהשתא גרועי גרעיה [שעכשיו גרע] את טיב שמירתו, מכל מקום נמי [גם כן] פטור, שהרי בעיקרו של דבר מסר לבן דעת ואין זו רשלנות בשמירה.

ואילו רבא אמר: שומר שמסר לשומר — הרי זה חייב בכל נזק שאירע. ולא מיבעיא [נצרכה] לומר שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעיה [שגרע] את טיב שמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר גם כן חייב,

דאמר ליה [שיכול לומר לו] בעל החפץ לשומר הראשון: את מהימנת [אתה נאמן] לי בשבועה, כגון שאם תישבע שנגנב החפץ ממך אאמין לך, והאי [וזה], השומר האחר, לא מהימן [נאמן] לי בשבועה ואיני רוצה לסמוך עליו.

ועוד אמר עולא אמר ר' אלעזר, הלכתא [הלכה] היא: גובין חוב מן העבדים, כלומר, לוקחים את העבדים של אדם כדי לגבות ממנו תשלום של חוב.

אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא: האם אמר ר' אלעזר הלכה זו כדי לומר שגובים מעבדים אפילו מיתמי [מן היתומים] אם מת החייב, כדרך שגובים מקרקעות שהוריש ליתומים? ענה לו עולא: לא, רק מיניה [ממנו בלבד]. על כך שואל רב נחמן: אם ר' אלעזר אמר שמדובר שגובה מיניה [ממנו], הלא אפילו גלימא דעל כתפיה [מן הגלימה שעל כתפיו] הוא גובה, ובודאי שיכול לגבות מן העבדים שהם רכושו, ומה חידוש בדברי ר' אלעזר?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שעשאו את העבד אפותיקי, כלומר, שמישכן אותו במיוחד לגביית חובו ומכרו, והשמיע לנו ר' אלעזר שיכול בעל החוב לגבות חובו מעבד זה שנמכר לאדם אחר, וזה כדברי רבא, שאמר רבא: עשה עבדו (הכנעני) אפותיקי ואחר כך מכרו את העבד — בעל חוב גובה הימנו. עשה את שורו אפותיקי ומכרו — אין בעל חוב גובה הימנו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם ההבדל]? ומשיבים: הא אית ליה קלא [זה, העבד שנמכר, יש לו קול] והקונה יודע שיש שיעבוד המוטל על העבד, והא לית ליה קלא [וזה בשור אין לו, לשיעבוד, קול] ואין הקונה יודע, ולכן תיקנו שלא יפסיד הקונה את ממונו בגלל שיעבוד זה.