הא [הרי] אם יש ברגלו מכה — נפיק [יוצא] בסנדל אחד. ואם כן: בהי מינייהו נפיק [באיזה מהם, מן הסנדלים, יוצא]? אמר רב הונא: בסנדל הנעול על אותה רגל שיש בה מכה. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי סנדל לשום (לשם) צער עביד [הוא עשוי], שכרגיל הולך אדם בסנדל רק כדי למנוע מעצמו את כאב ההליכה על אבנים וכדומה, וכשרואים שהוא נעול סנדל אחד מבינים שאינו חש לכאב זה, ורק משום פצע שברגלו נעל סנדל זה, ורגלו האחרת יחפה כדרכו, ואין חושדים אותו שהוא נועל.

וחייא בר רב אמר: באותה שאין בה מכה נועל את אותו סנדל יחיד. אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי סנדל לשום תענוג עביד [הוא עשוי], ואותו הוא נועל ברגל הבריאה, ורגל זו שיש בה מכה, מכתה מוכחת עליה שאינו יכול לנעול סנדל על גבי אותה רגל, והשאיר אותו סנדל בביתו, ואין הדבר נראה משונה.

ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר להא [סבור כהלכה זו] של רב הונא שאין נועלים סנדל אלא משום צער. ודבר זה נלמד ממעשה שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לרב שמן בר אבא שמשו: הב [תן] לי את מסנאי [נעלי]. יהב ליה [נתן לו] את הנעל של רגל ימין. אמר ליה [לו] עשיתו לרגל זו כאילו יש בה מכה. שלדעת ר' יוחנן יש לנעול נעל שמאל תחילה, והנועל נעל ימין בראשונה שוב אינו נועל של שמאל אחריה, ואם כן יצטרך ללכת בנעל אחת, ויחשבו שהוא פצוע באותה רגל, וכדברי רב הונא שעל הרגל בה המכה הוא נועל את הסנדל.

ודוחים: ודילמא [ושמא] כשיטת חייא בר רב סבירא ליה [סבור הוא] שנועלים על הרגל הבריאה, והכי קאמר [וכך אמר]: עשית רגל של שמאל שאינו נועל בה כאילו היתה בה מכה. ואם כן אין להוכיח מדברי ר' יוחנן בזה.

א ולגוף דברי ר' יוחנן, אזדא [הולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר ר' יוחנן: כדרך הנחת תפילין כך דרך נעילת מנעלין. מה תפילין מניח ביד שמאל, אף מנעלין מתחיל ברגל שמאל.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כשהוא נועל מנעליו — נועל של ימין תחילה ואחר כך נועל של שמאל!

אמר רב יוסף: השתא דתניא הכי [עכשיון ששנויה ברייתא כך], ואמר ר' יוחנן הכי [כך], דעבד הכי [מי שעשה כך] — עבד [עשה], ודעבד הכי [ומי שעשה כך] — עבד [עשה], שלכל מנהג יש סימוכין.

אמר ליה [לו] אביי: מדוע נקבל בוודאות את ההנחה שר' יוחנן חלוק על הברייתא, ואחר שכן אין להכריע בדבר? דילמא [שמא] ר' יוחנן הא מתניתא לא הוה שמיע ליה, ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה [ברייתא זו לא שמע, ידע ממנה, ואילו היה שומע ממנה היה חוזר בו]. ואי נמי שמיע ליה [ואם גם כן יכול אתה לומר ששמע ממנה] וקסבר [אולם הוא סבור] שאין הלכה כאותה משנה, ובכל אופן ראוי להכריע בין השיטות.

אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שתיהן (שתי השיטות) (יעב"ץ). ומנו [ומי הוא] ירא שמים זה? — מר בריה [בנו] של רבנא. היכי עביד [איך הוא עושה]? — סיים דימיניה ולא קטר [נועל את של רגל ימינו ואינו קושר] את השרוכים, וסיים דשמאליה וקטר [ונעל את של שמאלו, וקושר], והדר קטר דימיניה [וחוזר אחר כך וקושר את של ימינו]. אמר רב אשי: חזינא [ראיתי אותו] את רב כהנא שלא קפיד [היה מקפיד] בסדר נעילת נעליים.

כיון שהובא קטע זה מהלכות דרך ארץ מביאים את הענין כולו: תנו רבנן [שנו חכמים]: כשהוא נועל את נעליו הריהו נועל את של ימין תחילה ואחר כך נועל את של שמאל, שהימין חשובה לכל דבר. וכשהוא חולץ — חולץ את של שמאל ואחר כך חולץ את של ימין, כדי שתשאר הרגל הימנית נעולה.

וכן כשהוא רוחץ את רגליו הריהו רוחץ את של ימין תחילה ואחר כך רוחץ את של שמאל. כשהוא סך — סך של ימין ואחר כך של שמאל. והרוצה לסוך את כל גופו — סך את ראשו תחילה מפני שהוא מלך (חשוב) על כל איבריו האחרים של האדם.

ב שנינו במשנה שלא יצא האיש בשבת בתפילין. אמר רב ספרא : לא תימא [אל תאמר] שדבר זה הוא רק אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששבת לאו [לא] זמן תפילין הוא, שאסור להניח בה תפילין, ולכך גם אסור לצאת בהם. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] ששבת זמן תפילין הוא — לא יצא בהם, וזאת משום החשש דילמא אתי לאיתויי [שמא יבוא להביא] אותם בידו ברשות הרבים, ובכך הוא נושא משא בשבת ועובר על דברי תורה.

ואיכא למתני לה אסיפא [ויש מי ששונה אותה, את הערת רב ספרא, על סופה של הפיסקה], כך: ואם יצא בתפילין אינו חייב חטאת. ועל כך אמר רב ספרא: לא תימא [אל תאמר] שדבר זה הוא רק אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששבת זמן תפילין הוא, ולכך אם הוציאם אינו עובר בכך על איסור תורה ואינו מתחייב בכך חטאת, אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] ששבת לאו [לא] זמן תפילין הוא — אינו חייב חטאת, ומאי טעמא [מה טעם] פטור? — כי דרך מלבוש עבידא [עשוייה] הנחת התפילין, והלובש בגד או תכשיט בשבת, אף שאסור להשתמש בו בשבת, מכל מקום איסור טילטול מן התורה אין בכך.

ג שנינו במשנה שלא יצא אדם בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר] שהכוונה היא שאינו יוצא בקמיע אלא עד שמומחה גברא [האיש] שכותב אותו, וגם מומחה הקמיע, שנבדק ונמצא שהוא מועיל, אלא כיון שמומחה גברא [האיש] הכותב אותו, אף על גב [אף על פי] שלא מומחה הקמיע יכול הוא לצאת אתו.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [שכן שנינו] במשנתנו: "ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה", ולא קתני [שנינו] "בזמן שהקמיע עצמו אינו מומחה", ומכאן שדי שיתמחה כותב הקמיעות ואין צורך בהוכחת תועלתו של הקמיע עצמו. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: איזהו קמיע מומחה — כל שריפא אדם אחד פעם אחת, ושנה, ושלש. אחד קמיע של כתב, ואחד קמיע של עיקרין (שורשי צמחים לסגולה). אחד הוא אם נבדק בענין ריפוי חולה שיש בו סכנה, ואחד בחולה שאין בו סכנה, שבכל זה מותר לאדם לצאת בשבת בו.

ולא הותר דווקא בקמיע שכבר נכפה (חלה במחלת הנפילה) והוא נוטל את הקמע אתו כדי להצילו מנפילה נוספת, אלא אפילו אם מעולם לא נפל ורק דואג שלא יכפה (יחלה במחלה זו), מותר לו לצאת עמו.

ואף קושר ומתיר אותו ואפילו ברשות הרבים. ובלבד שלא יקשרנו