בשיר ובטבעת ויצא בו ברשות הרבים. וטעם האיסור: משום מראית העין, שנראה כתכשיט בלבד האסור בטלטול.

על מה ששנינו בהגדרת קמיע מומחה שהוא זה שריפא אדם אחד שלוש פעמים, מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: איזהו קמיע מומחה — כל שריפא שלושה בני אדם כאחד!

ומשיבים: לא קשיא, אין בכך סתירה, אלא, הא [זה] ששנינו בברייתא שצריך לדעת שריפא כבר שלושה אנשים — הרי זה כדי למחויי גברא [להוכיח מומחיות של האדם כותב הקמיע], שאחר שקמיעותיו הוכיחו את עצמם בריפוי בשלושה אנשים שונים שאף ודאי כל אחד לוקה בחולי אחר, ודאי שכותבם מומחה בכתיבת קמיעות. ואילו הא [זה] ששנינו בתוספתא שצריך לדעת שריפא אדם אחד שלוש פעמים — הרי זה כאשר רוצים למחויי [להוכיח שמומחה] קמיע זה ומועיל למה שייעדוהו.

אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי במקרה שנכתבו תלת קמיע לתלת גברי תלתא תלתא זמני [שלושה קמיעות לשלושה אנשים שלוש שלוש פעמים לכל אחד] והועילו — שאיתמחי גברא ואתמחי [התמחה האדם והתמחה] הקמיע. וכן פשוט לי שהכותב תלתא קמיע לתלתא גברי חד חד זימנא [שלושה קמיעות לשלושה אנשים פעם אחת] והועילו — גברא איתמחי [האדם התמחה], ואילו קמיעא [הקמיע] לא איתמחי [התמחה]. וכן כאשר כתב חד קמיע לתלתא גברי [קמיע אחת לשלושה אנשים] והועיל — הקמיע איתמחי [התמחה] ואילו גברא [האדם] הכותב לא איתמחי [התמחה].

ואולם בעי [שאל] רב פפא: כאשר כתב תלתא קמיע לחד גברא מאי [שלושה קמיעות לאדם אחד מה] יש לומר בכגון זה; הקמיע ודאי לא איתמחי [התמחה], ואולם גברא איתמחי [האדם הכותב התמחה] או לא איתמחי [התמחה]? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהאדם התמחה בכך שכן הא אסי ליה [הרי הקמיע שהוא כתב ריפא אותו] את אותו חולה, או דילמא [שמא] נאמר כי מזלא דהאי גברא [המזל של אותו אדם חולה] הוא דקא [שהוא] מקבל ומושפע מכתבא [מן הכתב], אבל אדם אחר לא יתרפא. לשאלה זו לא נמצא פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידי הישיבה] שאלה זו: קמיעין האם יש בהן משום קדושה, או דילמא [שמא] אין בהן משום קדושה? ושואלים: למאי הילכתא [למה, לאיזו הלכה] יש חשיבות בהכרעה זו? אילימא לאצולינהו [אם תאמר לענין הצלתם] מפני הדליקה, אין הדבר יתכן, שכן תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שמות קדושים ומענינות (נושאים) הרבה שבתורה — אין מצילין אותן מפני הדליקה, ונשרפים במקומן!

אלא תאמר שנשאלה השאלה לענין גניזה, אם יש צורך לגנוז את הקמיע שבלה, או שמותר להשליכו לאחר שימוש. ואולם אף לענין זה תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: היה שם ה' כתוב, אף על ידות הכלים ואף על כרעי (רגלי) המטה — יגוד (יקצוץ) את השם ויגנזנו, הרי שמקפידים בגניזת שם בכל מקום שהוא כתוב בו!

אלא יש לומר שנשאלה השאלה לענין ליכנס (להכנס) בהן בבית הכסא, מאי [מה הדין]? האם נאמר שיש בהן קדושה, ואסיר [ואסור], או דילמא [שמא] אין בהן קדושה, ושרי [מותר]? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו שלא יצא אדם בשבת בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ומדייקים מכאן: הא [הרי] אם הוא מן המומחה — נפיק [יוצא] בו,

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי קמיעין יש בהן משום קדושה, זמנין דמיצטריך [לפעמים שמצטרך] לבית הכסא ויצטרך להסיר את הקמיע, ואתי לאיתויינהו [ויבוא להביאם, לטלטלם] מתוך שכחה ארבע אמות ברשות הרבים. ומאחר שאיננו חוששים לכך, נלמד שקמיעין אין בהם משום קדושה לענין זה ומותר להכנס בהם לבית הכסא! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בקמיע של עיקרין (שרשים, עשבים) ובקמיע זו אין קדושה.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין שווים לענין הלכה! אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחולה שיש בו סכנה, ומשום הסכנה התירו לו להיכנס בקמיעו לבית הכסא, על אף ביזיון השם שבדבר. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה דינם שווה לענין זה.

אלא יש לומר כי כיון דמסי [שמרפא] הקמיע, אף על גב דנקיט ליה בידיה — נמי שפיר דמי [אף על פי שמחזיקו בידו — גם כן יפה הדבר, מותר], שכיון שלצורך הרפואה בו אין הבדל אם הקמיע תלוי בצוארו או נמצא בידו, על כן כשם שהתירו לענדו על צוארו בשבת, כך התירו לשאתו בידו.