הואיל וראוי הפעמון בלא הזוג להקישו [להכות בו] על גבי חרס והוא משמיע קול כבתחילה, ואם כן, אף משניטל העינבל ממשיך הפעמון במלאכתו הראשונה ונחשב איפוא ככלי שלם.

איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' יוסי בר' חנינא שפעמון שניטל העינבל שלו עדיין נחשב לכלי שלם הואיל וראוי להקישו על גבי חרס. ואילו ר' יוחנן אמר: הפעמון אף לאחר שניטל עינבלו נחשב עדיין ככלי הואיל והוא עדיין ראוי לגמע בו מים לתינוק.

א ולעיקר דברי ר' יוחנן שואלים: וכי ר' יוחנן לא בעי [אינו צריך, אינו סבור] שכלי שביטלוהו משימושו הראשון נשאר טמא רק כאשר עדיין עושה הוא מעין מלאכה ראשונה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא" (ויקרא טו, ד), ולכאורה יכול שבכלל זה גם אם כפה (הפך) כלי מידה של סאה וישב עליה, או כפה תרקב (חצי סאה) וישב עליה יהא הכלי טמא — תלמוד לומר: "אשר ישב עליו הזב", והכוונה: מי שמיוחד לישיבה, יצא כלי זה שאומרים לו לזב: עמוד מן הכלי ונעשה בו מלאכתנו.

ונחלקו בכך אמוראים; ר' אלעזר אומר: במדרסות, כלומר, בהלכות הנוגעות לזב ונידה היושבים או שוכבים על חפץ, משמש נימוק זה של הצורך בלומר "עמוד ונעשה מלאכתנו" כדי לטהר את הכלי. ואולם אין אומרים בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתנו". שחפץ שנטמא בטומאת מת ונשבר, כיון שאפשר להשתמש בו למלאכה כלשהי הריהו עדיין כלי, ומוכשר לקבל טומאה. ואילו ר' יוחנן אמר: אף אומר בטמא מת "עמוד ונעשה מלאכתנו", כדי לטהר את הכלי.

הרי שלשיטתו כלי שאינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה, אף על פי שהוא משמש לצורך אחר דינו כשבור. ואף הפעמון, כיון שאינו ראוי לצלצל עוד צריך להיות טהור לדעת ר' יוחנן, אף אם ראוי הוא עדיין לגמוע בו מים. ומשיבים: איפוך קמייתא [הפוך את הראשונה] שלא ר' יוחנן אמר טעם זה, אלא ר' יוסי בר' חנינא. ומקשים: ומאי חזית דאפכת קמייתא [ומה ראית שהפכת את המימרה הראשונה]? איפוך בתרייתא [הפוך את האחרונה] וגם אז לא תהיה סתירה בדברי ר' יוחנן!

ומשיבים: כך אכן מסתבר לומר, שכן הא שמעינן ליה [הרי כבר שמענו אותו] את ר' יוחנן דבעי [שמצריך] כדי להשאיר את הכלי בטומאתו שיהא עדיין עושה מעין מלאכה ראשונה, ולשיטתו הוא הולך. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סנדל של בהמה אם הוא של מתכת הריהו טמא (מקבל טומאה). ושואלים: למאי חזי [למה הוא ראוי]? שהרי כלי בהמה אינם מטמאים אלא אם כן יש בהם שימוש לאדם! אמר רב: ראוי סנדל זה לשתות בו מים במלחמה כאשר אין כלים אחרים. ור' חנינא אמר: ראוי לסוך בו שמן במלחמה. ור' יוחנן אמר: בשעה שבורח מן הקרב הריהו מניחו ברגליו ורץ על קוצין ועל הברקנים. שלדעתו אין לקבל נימוקים אלה, שלפיהם אין הסנדל משמש עוד למלאכתו הקבועה. ומכאן נראה שסבור ר' יוחנן שכלי נשאר טמא רק אם משמש עדיין מעין מלאכתו הראשונה.

ואגב שואלים: מאי [מה] ההבדל המעשי בין הסברו של רב לזה של ר' חנינא? ומשיבים: איכא בינייהו דמאיס [יש ביניהם הבדל למעשה באופן שהסנדל מאוס ומלוכלך], שלדעת רב כיון שאינו ראוי לשתות בו — אינו מטמא עוד. ולר' חנינא, כיון שעדיין אפשר לסוך ממנו — הריהו מטמא.

ואילו בין הסברו של ר' יוחנן לזה של ר' חנינא איכא בינייהו דיקיר [יש ביניהם הבדל מעשי באופן שהסנדל כבד] שאמנם ראוי הוא לסיכה, אך אינו ראוי לברוח בו, ויהא טהור לשיטת ר' יוחנן.

ב שנינו במשנה שלא תצא אשה בשבת לרשות הרבים בעיר של זהב. ושואלים: מאי [מהו] "בעיר של זהב "? רבה בר בר חנה אמר שכך אמר ר' יוחנן שהוא ירושלים דדהבא [של זהב], תכשיט זהב כעין עטרה שעליו תבנית העיר ירושלים,