זקנים שהם חכמי הדור מה חטאו? אלא אימא [אמור]: על זקנים, חברי הסנהדרין, יבוא ה' במשפט משום שלא מיחו בשרים.

ומסופר: רב יהודה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] שמואל. אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה [באה אשה אחת וצוחה לפניו, לפני שמואל], על עוול שנעשה לה, ולא הוה משגח [היה משגיח] בה. אמר ליה [לו] רב יהודה לשמואל: וכי לא סבר ליה מר [אין אדוני סבור] כדברי הכתוב: "אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" (משלי כא, יג) אמר ליה [לו]: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי [גדול השיניים. ראשך, כלומר, רבך, נמצא בעניין זה בצוננים, ראש ראשך, הממונה עליו, הוא שייכווה ברותחים]. הא יתיב [הרי יושב] מר עוקבא שהוא אב בית דין, וכאב בית דין חובתו היא לדאוג לדברים.

ומנין שחובה זו אכן מוטלת על בית ראש הגולה? — דכתיב [שכן נאמר] "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליכם" (ירמיהו כא, יב).

א בנושא זה של תוכחה מסופר: אמר ליה [לו] ר' זירא לר' סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא [יוכיח אדוני אותם, את בני בית ראש הגולה] שהיתה לר' סימון השפעה עליהם. אמר ליה [לו]: לא מקבלי מינאי [אין הם מקבלים ממני] דברי תוכחה. אמר ליה [לו]: אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר [אף על פי שאינם מקבלים יוכיחם אדוני].

שכן אמר ר' אחא בר' חנינא: מעולם לא יצתה (יצאה) מדה טובה (הבטחה טובה) מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו" (יחזקאל ט, ד. יחזקאל ט, ו).

שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל המלאך: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו כדי שיהיה זה להם סימן ולא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של הרשעים רשום תיו של דם כדי שיהיה זה להם סימן וישלטו בהן מלאכי חבלה.

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם! והרי היה בידם של צדיקים אלה למחות ברשעים ולא מיחו!

אמר לה: גלוי וידוע לפני שגם אם מיחו בהם לא היו מקבלים מהם אותה תוכחה ולא היו נמנעים ממעשיהם הרעים. אמר מידת הדין לפניו: רבונו של עולם! אם לפניך אכן גלוי שלא היתה תוכחתם מועילה, ואולם לפניהם, לפי הצדיקים מי [האם] גלוי? וחזר בו הקדוש ברוך הוא מההבטחה להגנה על הצדיקים, והסכים שאף אלה שלא מיחו ייענשו.

והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט, ו). וכתיב [ונאמר] מיד באותו פסוק: "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית" (פסוק ו). ותני רב יוסף: אל תקרי "מקדשי" אלא "מקודשי" — אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו. ומיד לפניו סמוך לענין זה נאמר: "והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבש הבדים וקסת הספר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת" (יחזקאל ט, ב).

ומתחילה תוהים: מזבח הנחשת מי הוה [האם היה] בזמנו של יחזקאל בבית המקדש? והלוא כבר מימי שלמה לא היה אלא מזבח אבנים! אלא יש להבין על דרך המליצה: אמר להו [להם] הקדוש ברוך הוא: התחילו ממקום שאומרים שירה לפני, שהוא בית המקדש שמשתמשים שם בכלי שיר העשויים מנחושת. ומאן נינהו [ומי הם] אותם ששה אנשים המתוארים כאן? אמר רב חסדא: קצף, אף, וחימה, ומשחית, ומשבר, ומכלה.

ועוד שואלים: ומאי שנא [ובמה שונה, מיוחדת] האות "תיו" שעל מצחם של הצדיקים? אמר רב: "תיו" היא ראש התיבה תחיה, "תיו" היא ראש המלה "תמות". ושמואל אמר: האות "תיו" היא ראש התיבה "תמה", ובאה ללמד כי תמה זכות אבות. ור' יוחנן אמר: האות "תיו" היא ראש התיבה "תחון", ובאה ללמד כי תחון זכות אבות.

וריש לקיש אמר: האות "תיו" היא סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא, שכן אמר ר' חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת". והאות האחרונה בחותמו זה הרי היא האות ת'. אמר ר' שמואל בר נחמני: האות ת' באה לרמז שאלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.

ב לגופם של הדברים שהוזכרו מקודם שתמה זכות אבות שואלים: ומאימתי באמת תמה זכות אבות? אמר רב: מימות הנביא הושע בן בארי, שנאמר: "ועתה אגלה את נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי" (הושע ב, יב). שאף האבות כבר אין בזכותם כח כדי להגן על ישראל.

ושמואל אמר: זכות אבות תמה מימי חזאל, שנאמר: "וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז" (מלכים ב' יג, כב). וכתיב [ונאמר] שם בהמשך: "ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה" (מלכים ב' יג, פסוק כג), שתאריך זה היה האחרון שבו עדיין נזכרת זכות אבות.

ואילו ר' יהושע בן לוי אמר: זכות האבות תמה כבר מימי אליהו, שנאמר: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה" (מלכים א, יח, לו), והוא מדייק: "היום יוודע" — ולא מאוחר יותר, כי היום תמה זכות האבות.

ור' יוחנן אמר: תמה זכות האבות מימי חזקיהו, שנאמר: "למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת" (ישעיהו ט, ו), כלומר, מעתה לא זכות האבות מגינה על ישראל כי אם רק קנאת ה'.

ג כיון שנידונו כאן דברים השייכים לבעיית העונש בכלל, והקשר בין המעשה לבין העונשים הבאים על האדם, מוסיפים לדון בענין זה. אמר רב אמי: אין מיתה באה על האדם בלא חטא, שאילו לא היה האדם חוטא לא היה מת. ואין יסורין באים לאדם בלא עון.

וראיות לדבר: אין מיתה בלא חטא — דכתיב [שכן נאמר]: "הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן. צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל יח, כ), לאמור, רק חטאו של אדם גורם לו מיתה, ואין לדבר על חטא קדמון. ואין יסורין בלא עון — דכתיב [שכן נאמר]: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).