והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח ואין הגבלה לגבי אורך החבל היוצא מן היד! ומשיבים: כי תניא [כאשר נשנתה הברייתא] ההיא הרי זה בחבלא דביני ביני [בחבל שבינתיים], שהחבל בין הגמל לבין המחזיק בו לא ייגרר על גבי הקרקע, אלא יהיה מוגבה למעלה, שיראו הכל שהחבל קשור בגמל.

א משנה במשנה זו רשימה נוספת של דברים שאסור להניח לבהמה לצאת בהם בשבת. אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מבעוד יום, ולא בזוג (פעמון) אף על פי שהוא פקוק במוך כדי למנוע מהענבל לקשקש בתוכו ולהשמיע קול, ולא בסולם (שמהותו תבואר בגמרא) שבצוארו, ולא ברצועה שברגלו.

וכן אין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועה שברגליהם ששמים להם לסימן, ואין האילים הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, שהיו נוהגים לעשות מתחת לאליותיהם של כבשים מגודלים כעין עגלה קטנה, כדי שלא תגרר האליה על גבי הקרקע ותיפצע.

ואין הרחלים יוצאות חנונות, ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור הקופר (קיפוד), ולא ברצועה שבין קרניה. ומסופר כי פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאה בשבת ברצועה שבין קרניה והיה זה שלא ברצון חכמים.

ב גמרא שנינו במשנה שאין החמור יוצא במרדעת בשבת. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אסור לשים אותה על גב החמור — כדאמרן [כפי שאמרנו], שיש לחשוש שמא תיפול המרדעת, ויבוא בעל החמור לטלטלה ברשות הרבים.

עוד שנינו במשנה שלא יוצא החמור בזוג אף על פי שהוא פקוק. וטעם הדבר — משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא [שנראה כמי שהולך לשוק] ומקשט את חמורו בפעמונים לכבוד יום השוק.

שנינו במשנה שלא יוצא החמור בשבת בסולם שבצוארו. אמר רב הונא: סולם זה הוא בי לועא [מכשיר ששמים על הלחי]. ולמאי עבדי ליה [לשם מה עושים אותו]? מה צורך באותו מכשיר? — להיכא דאית ליה [למקום שיש לו, לחמור] מכה, שלא הדר חייך ביה [יחזור החמור ויחכך אותו] ויחמיר בכך את הפציעה.

עוד שנינו במשנה שלא יוצא החמור בשבת ברצועה שברגלו. ומסבירים: רצועה זו למה היא נדרשת — דעבדו ליה לגיזרא [שעושים לו לצורך פסיעותיו], שאם רגליו עקומות מעט ופוגעות זו בזו, קושרים לו רצועה במקום המועד לפגיעה, שלא יפצע.

עוד שנינו שאין התרנגולין יוצאין בחוטין. ומה סיבת קשירתם לתרנגול — דעבדי ליה סימנא כי היכי [שעושים לו בכך סימן כדי] שלא ליחלפו [יתחלפו] באחרים.

עוד שנינו שהתרנגולים לא יוצאים בשבת ברצועה שברגליהם. וסיבת קשירת אותה רצועה — דעבדי ליה כי היכי [שעושים לו כדי] שלא ליתברו מאני [ישברו כלים], שעל ידי קשירת הרגליים זו בזו ממעטים הם בקפיצה. שנינו שאין האילים הזכרים יוצאים בעגלה שתחת האליה שלהם. ומסבירים כי מטרת אותה עגלה כי היכי [כדי] שלא לחמטן אלייתיה [יפצעו אליותיהם].

ג שנינו במשנה שאין הרחלים יוצאות חנונות. מסופר כי יתיב [ישב] רב אחא בר עולא קמיה [לפני] רב חסדא ויתיב וקאמר [וישב ואמר] שלדעתו "חנונות" פירושו: שמשעה שגוזזין אותה טומנין לה עזק (צמר או דברים רכים אחרים) בשמן ומניחין לה לכבשה על גבי פדחתה (מצחה) כדי שלא תצטנן. אמר ליה [לו] רב חסדא: אם כן דעתך שזהו הטיפול הראוי בכל כבשה גזוזה, אם כן עשיתה והחשבת כל כבשה כראש הגולה מר עוקבא, שלכאורה רק הוא ראוי לטיפול כל כך טוב, וכי יבואו לטפל כך בכל כבשה גזוזה?

אלא יתיב [ישב] רב פפא בר שמואל קמיה [לפני] רב חסדא ויתיב וקאמר [וישב ואמר] שלדעתו "חנונות" פירושו: שבשעה שכורעת הכבשה לילד טומנין לה שני עזקין (צרורות צמר רכים) של שמן, ומניחין לה אחד על פדחתה ואחד על הרחם כדי שתתחמם. אמר לו רב נחמן: אם כן דעתך שזהו הטיפול הראוי בכל כבשה גזוזה, אם כן עשיתה והחשבת כל כבשה כילתא אשת רב נחמן שאף היא היתה מבית ראש הגולה, ובודאי אין מטפלים כך בכבשה.

אלא אמר רב הונא: עץ אחד יש בכרכי הים ו"חנון" שמו, ומביאין קיסם ממנו ומניחין לה בחוטמה כדי שתתעטש הכבשה ויפלו דרני [הקרציות] שבראשה. על כך שואלים: אם זהו פירוש "חנונות", אי הכי [אם כן] זכרים נמי [גם כן] יעשו להם טיפול זה! ומשיבים: כיון דמנגחי [שמנגחים] הזכרים בהדדי [זה את זה] ממילא נפלן [נופלות] הקרציות. שמעון נזירא אמר: "חנונות" פירושו ששמים להם קיסמא דריתמא [קיסם של רותם] בחוטמן לצורך זה.

ומעירים: בשלמא [נניח] להסבר של רב הונא שמשתמשים בעץ ה"חנון", היינו דקתני [זהו ששנינו] בלשון "חנונות" על שם אותו עץ, אלא לרבנן מאי [לפי הסבריהם של שאר החכמים מהו] לשון "חנונות"? ומסבירים: דעבדינן להו מילתא דמרחמינן עלייהו [שאנו עושים להן דבר שמרחמים עליהן] ו"חנונות" הריהו לשון "חנינה".

ד שנינו במשנה שאין העגל יוצא בגימון. ושואלים: מאי [מהו] גימון זה שאמרנו שאין העגל יוצא בגימון? אמר רב הונא: גימון זה הוא בר נירא [בן עול, עול קטן] ששמים על העגל כדי להרגילו מצעירותו לשאת בעול. אמר ר' אלעזר: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן אתה למד] ש"גימון" לישנא דמיכף [לשון כפיפה] הוא — דכתיב [שנאמר]: "הלכף כאגמון ראשו" (ישעיהו נח, ה), ולדעתו "גימון" ו"אגמון" שורש אחד להם.

עוד שנינו במשנה שלא יוצאת הפרה בעור הקופר ששמים לה בעטיניה בשבת. ומסבירים: דעבדי [שעושים] לה כי היכי [כדי] שלא למציוה יאלי [ינקו ממנה שרצים].

עוד שנינו שלא יוצאת הפרה ברצועה שבין קרניה. ומעירים: אי [אם] לשיטת רב שאמר כפי שכבר שנינו שאף שמירה יתירה של בעל חיים יש בה משום משא, הרי בין כאשר רצועה זו נקשרה בקרני הפרה לנוי ובין כאשר נקרשה לקרניו כדי לשמר — אסור. ואי [אם] לשיטת שמואל שאמר ששמירה יתירה של בעל חיים אין בה משום משא, הרי אם כן לנוי — אסור, ולשמר — מותר.

מסופר שפרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת בשבת שלא ברצון חכמים ברצועה בין קרניה. ושואלים: וחדא פרה הויא ליה [וכי פרה אחת היתה לו]? והא [והרי] אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה שכך אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה [שנים עשר אלף עגלים היה] מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה [מעדרו] בכל שתא ושתא [שנה ושנה]. וכיון שאין מפרישים למעשר אלא מן העגלים הנולדים באותה שנה, בהכרח שהיה לו עדר עצום, ובודאי אי אפשר לדבר על "פרתו של ר' אלעזר בן עזריה".

ואכן, תנא [שנינו] בתוספתא שנו: לא שלו היתה הפרה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה לומר לה שאסור הדבר כדעת חכמים נקראת על שמו לגנאי, כאילו היתה זו פרה שלו.

ה מסופר: רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו [שונים]. ומעירים מיד: בכוליה [בכל] סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי [בכל סדר מועד כל כמו זוג זה, מחליפים] בגרסה אחת את ר' יוחנן ומעייל [ומכניסים] במקומו את ר' יונתן. על כל פנים ארבעה חכמים אלה אמרו: כל מי שאפשר לו למחות לאנשי ביתו על מעשה שאינו ראוי שהם עושים ולא מיחה — הרי הוא עצמו נתפס על עוונם של אנשי ביתו. ואם יכול למחות באנשי עירו ולא מחה — הריהו נתפס על עוון אנשי עירו. ואם יכול למחות בכל העולם כולו — הריהו נתפס על עוון כל העולם כולו.

אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא [ואותם אנשי בית ראש הגולה נתפסים על עוונות כל העולם], לפי שכח שררתם מוטל היה כמעט על כל העולם היהודי, ובידם היה לדאוג שלא יבואו לעבור עבירה. וזהו כי הא [כמו זו] שאמר ר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם" (ישעיה ג, יד). ולכאורה אם שרים חטאו בגזל,