גוף כולו לא כל שכן שאם אינו מתרחץ שיש לו צער?! ודוחים: אמרי [אומרים] : אין [כן], צער מניעת כביסה אלימא [חזקה, גדולה] לר' יוסי מצער מניעת רחיצת הגוף. וכפי שאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא [לכלוך זה שבראש] — מתיא [מביא] לידי עוירא [עיוורון], ערבוביתא דמאני [לכלוך שבבגדים] — מתיא [מביא] לידי שעמומיתא [שגעון], ערבוביתא דגופא [לכלוך שבגוף] — מתיא [מביא] לידי שיחני וכיבי [שחינים ופצעים] שאין הם כה חמורים כשגעון וכעיוורון. ומכאן יש לומר כי לר' יוסי לכלוך בגדים מסוכן יותר מאשר לכלוך הגוף.

א ובאותו ענין מספרים: שלחו חכמים מתם [משם, מארץ ישראל לבבל] : הזהרו בערבוביתא [בלכלוך] שדבר זה יכול להביא למחלות. הזהרו בחבורה, שתלמדו תורה בחבורה ולא ביחידות. הזהרו בבני עניים ללמדם, שמהן תצא תורה, שנאמר: "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז), שמפרשים: מן הדלים שבו, שמהן תצא תורה המשולה למים ("וזרעו כמים רבים").

ובאותו ענין מבררים: ומפני מה בדרך כלל אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן אלא מבני עניים שאינם תלמידי חכמים? אמר רב יוסף: שלא יאמרו אנשים: תורה ירושה היא להם, ולכן אין מצוי שיהיו כל בני תלמידי החכמים תלמידי חכמים גם הם. רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו (יתגאו) על הצבור, אם היו יודעים שאף הם יהיו חכמים כאבותיהם. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור מפני כבוד אבותיהם, ונענשים משום כך. רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי "חמרי" [שקוראים לאנשים רגילים "חמורים"].

רבינא אומר: הם נענשים משום שאין מברכין בתורה תחלה. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר" (ירמיה ט, יא)? דבר זה ("על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר") נשאל לחכמים ("האיש החכם") ולנביאים ("ואשר דיבר פי ה' אליו") ולא פירשוהו,

עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב [שנאמר] מיד אחר כך: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט, יב). ולכאורה היינו [זהו] "לא שמעו בקולי" היינו [זהו] "לא הלכו בה"! אמר רב יהודה אמר רב: הכוונה בביטוי "לא הלכו בה" היא שאין מברכין בתורה תחלה, ועל כך נענשים בעונשים החמורים הנזכרים שם.

ב ועוד בענין הכביסה, מסופר: איסי בר יהודה לא אתא [בא] למתיבתא [לישיבה] של ר' יוסי תלתא יומי [שלשה ימים]. אשכחיה [מצא אותו] ורדימוס בנו של ר' יוסי, אמר ליה [לו]: מאי טעמא [מה טעם] לא אתי מר לבי מדרשא [לא בא אדוני לבית המדרש] של אבא הא תלתא יומין [זה שלשה ימים]? אמר ליה [לו]: כי טעמיה דאבוך לא ידענא, היכא איתאי [כאשר את טעמו, סברתו של אביך אינני יודע, איך אבוא]? אמר ליה [לו]: לימא מר מאי קאמר ליה, דלמא ידענא טעמיה [יאמר אדוני מה אמר לו אבי, שמא יודע אני את טעמו]. אמר ליה [לו]: הא דתניא [זו ששנויה בברייתא] ר' יוסי אומר: כביסתן קודמין לחיי אחרים, קרא מנלן [כתוב, פסוק המלמד על כך מניין לנו]?

אמר ליה [לו]: דכתיב [שנאמר] בערי הלויים: "ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם" (במדבר לה, ג). ונברר מאי [מה פירוש] "חיתם"? אילימא [אם תאמר] חיה ממש — והלא חיה בכלל בהמה היא, ודי היה במה שאמר לפני כן "בהמתם". אלא מאי [מה פירוש] "חיתם" — אם תאמר חיותא [חייהם, חיותם] ממש, פשיטא [פשוט] שלשם כך קיבלו הלויים את הערים! אלא לאו [האם אין הכוונה] לענין כביסה, דהא איכא צערא דערבוביתא [שהרי יש צער של לכלוך] במניעת כביסה, והרי זה כצרכי חיים ("חייתם") ולכן קודמת כביסתם של בני העיר לחייהם של אחרים.

ג על הנדרים "אם ארחץ" "אם לא ארחץ" "אם אתקשט" ו"אם לא אתקשט" אמר ר' יוסי במשנה: אין אלו נדרי ענוי נפש. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: לר' יוסי, מהו שיפר נדרים אלה משום דברים שבינו לבינה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש, משמע: אבל דברים שבינו לבינה הויין [הינם].

ודוחים: דלמא לדידהו קאמר להו [שמא, לחכמים ולשיטתם שלהם אמר להם]: לדידי [לשיטתי שלי] אפילו דברים שבינו לבינה לא הויין [אינם]. לדידכו, דאמריתו הויין [לשיטה שלכם, שאתם אומרים שאלה הם] נדרי עינוי נפש — אודו [הודו] לי שאין אלו נדרי עינוי נפש.

ואם כן חוזרת השאלה: מאי [מה] סבור ר' יוסי? רב אדא בר אהבה אומר: מפר משום דברים שבינו לבינה, רב הונא אומר: אין מפר