ושואלים: שנית [תירצת, הסברת] את הביטוי כשנדרה "אם ארחץ". אבל "אם לא ארחץ" היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אלימא דאמרה [אם לומר שאומרת] כך: "תיתסר [תיאסר] הנאת רחיצה לעולם עלי אם לא ארחץ היום" — למה לה הפרה? תתסחי [תרחץ] היום! אמר רב יהודה: דאמרה [שאומרת] "הנאת רחיצה אסורה עלי לעולם אם לא ארחץ במי משרה" (מים ששורים בהם את הפשתים), שהם מסריחים. ויכול להפר נדר זה, לפי שגורם לה ניוול.

ושואלים: אם כן דכוותיה דקתני [כיוצא בו מה שהוא שונה] "אם לא אתקשט" צריך אתה לפרש ביטוי זה של נדר באותו אופן — שתולה את הנדר "הנאת קישוט עלי" בדבר המאוס כגון: אם לא אתקשט בנפט. אולם דבר זה לכלוך הוא ולא ניתן לקרוא לכך קישוט!

אלא אמר [רב יהודה] כך צריך לפרש: דאמרה [שהיא אומרת] "הנאת רחיצה אסורה לעולם עלי אם ארחץ היום, ושבועה שלא ארחץ היום ", שעל ידי צירוף הנדר והשבועה אוסרת עצמה ברחיצה לעולם. או שאמרה "הנאת קישוט עלי לעולם אם אתקשט היום, ושבועה שלא אתקשט".

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לפי האי [פירוש זה] "אלו נדרים ושבועות" מיבעי ליה למיתני [צריך היה לו לשנות] במשנתנו! אמר ליה [לו]: תני [שנה] באמת כך במשנתנו: אלו נדרים ושבועות. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שבועות נמי [גם כן] היינו [הריהן] בכלל לשון נדרים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: האומר "כנדרי רשעים" — הרי זה נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. משמע שאף שבועה היא בכלל לשון נדר.

א ושואלים: וכי אמרו [אומרים] רבנן [חכמים]: רחיצה אית [יש] בה ענוי נפש כי לא רחצה [כאשר אינה רוחצת]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אף על פי שאסור ביום הכיפורים בכולן, בכל סוגי העינוי: באכילה ושתייה, רחיצה וסיכה, תשמיש המיטה ונעילת הסנדל — אין ענוש כרת אלא באוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי לא רחצה [כאשר אינה רוחצת] איכא [יש בכך] ענוי, ומשום כך יש רשות לבעל להפר נדר כזה של אשתו, אם כן ביום הכיפורים כי רחץ [כאשר אדם מישראל רוחץ] ליחייב [שיתחייב] על כך כרת, שהרי נאמר ביום הכיפורים: "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" (ויקרא כג, כט) והרוחץ ביטל על ידי רחיצתו סוג זה של עינוי!

אמר רבא: מענינא דקרא [מעניינו של הכתוב] אנו למדים מה משמעות אותו עינוי. גבי [אצל] יום הכיפורים דכתיב [שנאמר] בו "בעשור לחודש תענו את נפשתיכם" (ויקרא טז, כט), עניינו — מילתא דידע עינויא השתא [דבר שיודע ומרגיש את העינוי שבו כבר עכשיו] ביום הכיפורים עצמו, ובמניעת אכילה ושתייה סובל תוך זמן קצר. אבל במניעת רחיצה לא ידע עינויא השתא [אינו יודע מרגיש את העינוי עכשיו], אלא הצער בא לאחר זמן. ומצד שני גבי [אצל] נדרים דכתיב [שנאמר]: "כל נדר וכל שבעת אסר לענת נפש... ואישה יפירנו" (במדבר ל, יד), עניינו — מילתא דאתיא ליה [דבר שבאה בו] לידי ענוי, וכי לא רחצה אתיא [וכאשר אינה רוחצת באה] בסופו של דבר לידי ענוי.

ב ועוד רמי [ומשליכים מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי עצמו, ששנינו: מעיין של בני העיר והיו גם אחרים נזקקים למי המעיין, אם המדובר בחייהן של בני העיר, כלומר, הצורך במים לשתייה, וחיי אחרים — חייהן קודמין לחיי אחרים. וכן אם היה צורך במעיין להשקיית בהמות בהמתם [ובהמת אחרים — בהמתם] קודמת לבהמת אחרים. וכן כביסתן וכביסת אחרים — כביסתן קודמת לכביסת אחרים. אבל היה הצורך במי המעיין לחיי אחרים וכביסתן של בני העיר — חיי אחרים קודמין לכביסתן.

ר' יוסי אומר: אף כביסתן קודמת לחיי אחרים, משום שמניעת כביסה יש בה צער מרובה וסכנה. ומעתה השתא [עכשיו, הרי] אם כביסה של בגדים אמר ר' יוסי יש בה צער ועינוי במניעתה,