הכא נמי דאמר ליה [כאן גם כן מדובר שאומר לו]: לכי שמענא מיפר [כאשר אשמע את הנדר יהיה מופר] לה. ומקשים: אם כן, לכי שמע ליפר [כאשר ישמע יפר] לה ולמה לו להתנות מעכשיו? ומשיבים: הוא, הבעל, סבר [סבור]: דלמא מטרידנא [שמא אהיה טרוד] באותה שעה ואף אם אשמע אשכח להפר. ואם כן לא נפתרה השאלה.

א בהמשך לשאלתו הראשונה בעי [שאל] רמי בר חמא: חרש, מהו שיפר לאשתו? שהרי גם אם תמצא לומר בפתרון השאלה הראשונה שבעל אחר, שאינו חרש מיפר בלא שמיעה — הרי יש טעם בדבר, משום דבר מישמע [בן שמיעה] הוא, וגם אם אינו שומע בפועל, הריהו מסוגל לשמוע, אבל חרש דלאו בר מישמע [שלא בן שמיעה] הוא ואינו יכול לשמוע כלל, שמא נאמר כי היינו [זהו] הכלל שקבע ר' זירא.

שאמר ר' זירא: במנחות, כל הראוי לבילה (לבלילה) שכמות הסולת במנחה היא כזו שניתן לבלול אותה כראוי בבת אחת — אין בילה מעכבת בו, שאף שלכתחילה צריך לבלול את הסולת והשמן, אין הדבר מעכב בדיעבד, אם לא היתה בלילה. וכל שאין ראוי לבילה שמחמת ריבוי הכמות אי אפשר לבלול אותו — בילה מעכבת בו ואינו כשר. ומכאן נובעת הלכה כללית, שגם דבר שאינו מעכב בדיעבד, מכל מקום צריך שיהיה ראוי לכך, ואולם מה שאינו ראוי כלל — פסול.

או דלמא [שמא] "ושמע אישה" (במדבר ל, ח) כלל לא מעכב ומיפר בכל אופן?! אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במדרש ההלכה על הכתוב "ושמע אישה" — פרט לאשת חרש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ב איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] : בעל, מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת? וצדדי השאלה: האם נאמר כי הכתוב "יניא אותה" (במדבר ל, ט) הוא דוקא [מדוייק], והכוונה לאשה אחת בלבד, או לאו דוקא [אינו מדוייק] ויכול להפר אף ליותר מאשה אחת בבת אחת?

אמר רבינא: תא שמע [בוא ושמע], פתרון ממה ששנינו: אין משקין שתי סוטות כאחת במים המרים, מפני שלבה של האחת גס (מתחזק) בחבירתה, כלומר, על ידי שיש עימה אחרת שוב אינה מתביישת ומפחדת כל כך ואינה מודה על מה שעשתה.

ר' יהודה אומר: לא מן השם הוא זה, אין זה טעם ועיקר הדין, אלא משום שנאמר "והשקה" (במדבר ה, כז) במפיק בה"א, כלומר, והשקה אותה. משמע: אותה, לבדה. ולשיטת ר' יהודה אף לענייננו נלמד, שכיון שנאמר "יניא אותה" — משמעו אותה לבדה, ולא שתים כאחת.