א שנינו במשנה: האומר לחבירו "קונם לביתך שאני נכנס" או שאמר לו "קונם שדך שאני לוקח", אם יצא הבית מרשות בעליו — מותר בו. אך אם אמר "קונם בית זה שאני נכנס" הרי זה אסור בו לעולם. בעי [שאל] אבימי שאלה זו: אם הדיר את חבירו ואמר "קונם לבית זה שאתה נכנס", אם מת או שמכרו לאחר מהו דינו? האם נאמר שאדם אוסר על חבירו דבר שברשותו גם לכשיצא אותו הדבר לאחר מכן מרשותו, או לא?

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו: האומר לבנו "קונם שאי אתה נהנה לי", ומת האב — יירשנו הבן. ואם אסרו האב בלשון "בחייו ובמותו" ומת — לא יירשנו. שמע מינה [למד מכאן] כי אדם אוסר על חבירו דבר שברשותו גם לכשיצא מרשותו לאחר מיתה, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

בתנן התם [שנינו שם] במשנה: האומר "קונם פירות האלו עלי", או שאמר "קונם הן על פי", או "קונם הן לפי" — אסור לא רק בהם, אלא גם בחילופיהן, שאם מחליפים אותם בדבר אחר — גם הוא אסור, ובגידוליהן שאם היה זה עץ וצמחו בו פירות — אסור גם בהם.

בעי [שאל] רמי בר חמא: אמר "קונם פירות האלו על פלוני", מהו שיהא פלוני זה אסור בחילופיהן? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי גבי דיליה [לגבי עצמו], הואיל ואדם אוסר (יכול לאסור) פירות חבירו על עצמו אף שאינם כעת ברשותו, באותו אופן אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו, ונאסר לא רק בדבר שנדר ממנו, אלא גם בחילופיו ובגידוליו שאינם מצויים כעת בעולם. אבל גבי חבירו, הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, שמא נאמר גם שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו.