או דילמא [שמא] נאמר משום שחילופין כגידולין דמי [הם נחשבים], ולכן לא שנא [שונה] הוא ולא שנא [שונה] חברו, שכיון שהדבר נובע ובא מן הדבר האסור, נשאר האיסור במקומו, גם אם החליף אותו.

אמר רב אחא בר מניומי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה ששנינו: האומר לאשתו "קונם שאני נהנה ליך (לך) "ולכן אינה יכולה להתפרנס ממנו, כדי שתוכל להתקיים תהא לווה כסף לפרנסתה, ובעלי חובין שלה באין ונפרעין חובותיה מן הבעל. ונברר: מאי טעמא [מה טעם] בעלי חובין נפרעין חובותיה מן הבעל? הרי בסופו של דבר היא נהנית מבעלה שפורע את חובה — לאו [האם לא] משום שאנו אומרים שחילופין לאו [אינם] כגידולין דמי [נחשבים] ולכן יכולה היא ללוות ולקבל בעקיפין את הממון מבעלה כיון שאינה נהנית במישרין ממנו, אלא בדבר שהוחלף?

אמר רבא: מכאן אין ראיה, כי דילמא [שמא] לכתחילה הוא שלא ייהנה בחילופיו של דבר שנאסר בנדר, ואי עבד [ואם עשה] — עבד [עשה]. ואף לגבי האשה, כיון שאין לה דרך אחרת למחייתה — מותר.

אלא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממקום אחר: המקדש אשה בפירות של ערלה — אינה מקודשת, כי הפירות אסורים בהנאה, ונמצא שאין להם כל ערך, ואין קידושין חלים אלא בשווה פרוטה. אבל אם מכרן, את הפירות הללו, וקידש בדמיהן — הרי זו מקודשת. משמע שאף שמקור הכסף היה אסור בהנאה, מכל מקום חילופיו אינם אסורים. ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] לכתחילה הוא שלא יהנה מהחליפים, ואי עבד [ואם עשה] וקידש אשה בהם — עבד [עשה] ומקודשת, ואין לפתור מכאן את הבעיה שהעמדנו.

א משנה אם אדם אומר לחבירו "הריני עליך חרם", כלומר, כל רכושי יהיה אסור עליך כחרם — הרי המודר, כלומר חבירו, אסור ליהנות מן הנכסים. ואם אמר "הרי את עלי חרם" — הנודר אסור בנכסיו של חבירו. אם אמר "הריני עליך ואת עלי חרם "— שניהם אסורין זה בנכסי זה, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, כלומר, במה שהוא רכוש כלל האומה, ואינו נחשב כחלקו של שום אדם פרטי,