"מעמך" בא לרבות דברים שאינם נדר רגיל, זה לקט שכחה ופאה.

א ועוד שואלים: יש יד לצדקה, או אין יד לצדקה? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאמר [אם תאמר במקרה שהוא אומר] "הדין זוזא [זוז זה] יהא לצדקה והדין נמי" [וזה גם כן] אולם ההוא [ביטוי זה] צדקה עצמה היא! אלא כגון שאמר "הדין" [זה] ולא אמר "נמי" [גם כן], והשאלה היא: מאי [מה] יהא הדין? האם יש לומר כי "הדין נמי [זה גם כן] יהא צדקה" קאמר [התכוון לומר], או דלמא [שמא] [מאי] "והדין" (נמי) [מה פירוש "וזה" גם כן] — לנפקותא בעלמא קאמר [להוצאה סתם הוא שאמר], שלאחר שאמר שסלע זה לצדקה אמר שהסלע האחר יהיה להוצאות אחרות, ודבורא [והדיבור] הוא שלא אסקיה [השלימו].

מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דאיתקש [שהושווה] דין צדקה לקרבנות, דכתיב [שנאמר] בפסוק בהמשך דין "בל תאחר" של קרבנות "אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד) ודרשו: זו צדקה. ואפשר ללמוד מן ההיקש: מה קרבנות יש להן יד — אף צדקה יש לה יד. או דלמא [שמא] רק לענין "בל תאחר" הוא דאיתקש [שהושווה] ולא לשאר הלכות?

וכן יש לשאול: יש יד להפקר, או דלמא [שמא] אין יד להפקר? האם ביטוי בלתי שלם שעניינו הפקרת רכוש על ידי בעליו, תופס או לא? ושואלים: מה צורך בשאלה מיוחדת זו? היינו [הרי הוא] הדין כמו בצדקה! שגם צדקה הוא כעין הפקרת ממונו לעניים.

ומשיבים: שאלה זו יש להבין בדרך "אם תמצא לומר" קאמר [אמר] כלומר, שאלה זו מתבססת על השאלה הקודמת. וכך כוונת השאלה: אם תמצא לומר יש יד לצדקה והטעם לכך הוא שאין היקש למחצה, שכיון שהושוותה צדקה לקרבנות לענין "בל תאחר", הרי זה היקש והשוואה לכל דבר, אם כן יש לשאול: הפקר מי אמרינן [האם אנו אומרים] היינו [הרי הוא] כמו צדקה, או דלמא שאני [שמא שונה] צדקה מהפקר, שצדקה לא חזיא [אינה ראויה] אלא לעניים והיא דומה מצד זה להקדש ומתנות עניים, אבל הפקר, כיון שהוא נתון לכל בין לעניים בין לעשירים אפשר לראותו לא כנתינה אלא כסילוק רשות בלבד, ועל כן אי אפשר ללמוד דין הפקר מדין צדקה?

כיוצא בזה בעי [שאל] רבינא: יש יד לבית הכסא, או לא? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאמר [אם תאמר במקרה שאומר] "הדין ביתא ליהוי [בית זה יהא] בית הכסא, והדין נמי" [וזה גם כן], אם כן הבית ההוא בית הכסא נמי הוה [גם כן נעשה] ויש לקיים בו דיני הרחקה לגבי דברים שבקדושה, שהרי זה כמפרש שנקבע גם הבית השני לצורך זה! אלא יש לומר כגון שאמר "והדין" [וזה] ולא אמר "נמי" [גם כן], ובמקרה זה יש לשאול: מאי [מה] כוונת "הדין" שאמר האם "והדין נמי [וזה גם כן יהא] בית הכסא", או דלמא [שמא] מאי [מה פירוש] "והדין" [וזה] — לתשמישא בעלמא קאמר [לתשמיש סתם אמר], כלומר, שהתכוון לומר שחדר זה מיועד להיות בית הכסא, והשני לצורך אחר.

על עצם השאלה מעירים: האם מכלל הדברים אתה לומד דפשיטא ליה [שפשוט לו] לרבינא שיש זימון לבית הכסא שברור לו שאם אדם מייעד (מזמן) מקום מסויים להיות בית הכסא — מאותה שעה הריהו נחשב כבית הכסא לכל דיני הרחקה ממנו לגבי דברים שבקדושה, ואין צריך לעשות מעשה? והא מיבעיא ליה [והרי נסתפקה לו] לרבינא השאלה: מקום שהזמינו בעליו לשמש בית הכסא מהו דינו? וכן מקום שהזמינו לשמש בית המרחץ מהו? ועיקר השאלה: האם זימון מועיל, כלומר, פועל ומחייב, או אין זימון מועיל? וכיצד רבינא שואל לגבי דין "יד" לבית הכסא, כאשר עצם אפשרות הזימון אינה ברורה לו!

ומשיבים: רבינא חדא מגו חדא [שאלה אחת מתוך שאלה אחת, אחרת] קמיבעיא ליה [נשאלה לו]. כלומר, שאלה זו לענין יד לבית הכסא נובעת משאלה קודמת, שהיה לו ספק עקרוני האם זימון לבית הכסא מועיל או אין זימון מועיל, ואגב כך העלה שאלה נוספת: אם תמצא לומר ותגיע לידי מסקנה שיש זימון לבית הכסא, יש מקום לשאול יש יד או אין יד? כל השאלות הללו ששאלנו לא נפתרו ונשארו תיבעי ליה [תשאל לו] השאלה. כלומר, השאלה עדיין עומדת במקומה.

ב שנינו במשנה שהאומר "מנודה אני לך", ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר". אמר אביי: מודה ר' עקיבא שאם נקט אדם בביטוי זה לענין מלקות שאינו לוקה אם עבר על נדרו. שאף שהיה ר' עקיבא חושש שמא יש כאן נדר, אבל אם עבר על הנדר הזה, אפילו ר' עקיבא מסכים שאינו לוקה מן התורה. שאם כן, אם היה סבור שהוא נדר ממש, ניתני [שישנה] "ר' עקיבא מחמיר", ואילו לשון "חוכך" משמעה — לאסור על הנודר מלעבור על נדרו לכתחילה, אבל לא לעונשו אם עבר על נדרו.

אמר רב פפא: אם השתמש בלשון "נדינא מינך" — דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אינם חלוקים] שאסור, שיש כאן יד לנדר. ואם השתמש בלשון "משמתנא מינך" — לכולי עלמא שרי [לדעת הכל הוא מותר], שאין זו לשון נדר אלא לשון חרם. ואף שודאי היתה כוונתו להרחקה, מכל מקום אין כאן נדר. במאי פליגי [במה הם חלוקים] —