בלשון "מנודה אני לך", שר' עקיבא סבר: לישנא דנידויא [לשון של נידוי] הוא וכוונתו שנודר הנאה ממנו והריהו כמנודה לו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי לישנא דמשמתנא [לשון של חרם] הוא, שיש בה משמעות של התרחקות, אבל לא נדר ממש.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על דעת רב חסדא. כפי שמסופר, דההוא גברא [שאדם אחד] שאמר "משמתנא בנכסיה דבריה [משומת אני בנכסים של בנו] של רב ירמיה בר אבא" אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לשאול האם אמירה זו יש בה לאסור, או לא. אמר ליה [לו]: לית דחש לה להא [אין מי שחושש לשיטתו זו] של ר' עקיבא למעשה. ומכאן משמע כי קסבר [סבור הוא]: שאף בלשון "משמתנא" פליגי [חלוקים הם]. שמדבריו נראה שאין מחלוקת התנאים בדיוקי הלשון, אלא בשאלה כללית יותר — אם לשון נידוי או חרם מתפרשת גם לענין נדר.

א אמר ר' אילא אמר רב: נדהו את חבירו בפניו — אין מתירין לו את הנידוי אלא בפניו של המנודה. נדהו שלא בפניו — מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.

אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם (שם ה') לבטלה מפי חבירו — צריך לנדותו על כך, ואם לא נידהו — הוא עצמו (השומע) יהא בנידוי. שכל מקום שהזכרת השם לבטלה מצויה, שם עניות מצויה.

ועניות דבר קשה הוא מאוד, שהיא נחשבת כמיתה, שנאמר למשה בהיותו במדין: "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד, יט), וחכמים קיבלו שאנשים אלה היו דתן ואבירם, שעדיין חיו באותו זמן, אלא שירדו מנכסיהם ונחשבים הם בשל כך כמתים. ותניא [ושנויה ברייתא]: כל מקום שנאמר בו ש"נתנו חכמים עיניהם" באדם מסויים, היתה התוצאה מכך או מיתה או עוני, ומכאן משמע גם כן שמיתה ועוני שווים זה לזה.

אמר ר' אבא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב הונא, שמעה להך איתתא דאפקה [שמע אשה אחת שהוציאה] הזכרת השם לבטלה, שמתה ושרא לה לאלתר באפה [נידה אותה והתיר לה את הנידוי מיד בפניה]. ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן שלשה דברים]: שמע מינה [למד מכאן] שהשומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ושמע מינה [ולמד מכאן]: נידהו בפניו — אין מתירין לו אלא בפניו, ושמע מינה [ולמד מכאן]: שאין בין נידוי להפרה ולא כלום. שאין צורך שיחול הנידוי זמן מה, אלא אפשר להפר מיד את הנידוי.

אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו (את עצמו) אם סבור שעשה דבר שלא כראוי, ומעניש עצמו בכך, וכן מיפר לעצמו את הנידוי. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, מדוע לא יוכל להפר לעצמו כשם שהוא יכול להפר לאחרים? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כדרך הפתגם המקובל "אין חבוש (אסיר) מתיר עצמו מבית האסורין", וכיון שהוא מנודה אינו יכול להתיר לעצמו את הנידוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן יכול לעשות זאת.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] מקרה כזה שאדם מנדה את עצמו — כי הא [כמו מקרה זה] שמר זוטרא חסידא [החסיד] כי מחייב בר בי רב שמתא [כאשר היה מתחייב בן בית הרב, תלמיד הישיבה, נידוי] משמית נפשיה ברישא [היה מנדה את עצמו בתחילה] והדר משמת בר בי רב [ואחר כך היה מנדה את בן בית הרב, התלמיד]. וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה [וכאשר היה בא לביתו לאחר הדין היה מתיר לעצמו את הנידוי ואחר כך היה מתיר לו לתלמיד].

ואמר רב גידל אמר רב: