שודאי אין אדם מגרש את אשת חבירו, ולכן ברור מדבריו שהוא כותב את הגט לאשתו, אבל בעלמא [בכלל] — מי שמעת להו [האם שמעת אותם] שהם סומכים על ידיים שאין מוכיחות?

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אם אמר על חפץ שמונח לפניו "הרי הוא עלי" או אמר "הרי זה [עלי]" — הרי זה אסור משום נדר, מפני שהוא יד לקרבן. ונדקדק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר "עלי" הוא שאסור, אבל אם לא אמר "עלי" אלא אמר רק "הרי הוא" — לא יהא אסור, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דעתו של אביי שאומר שאף ידיים שאין מוכיחות נחשבות ידיים!

ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר "עלי" הוא שאסור, אבל אם אמר "הרי הוא" ולא אמר "עלי" — אין הלשון ברורה כלל, ואין זו אפילו "יד" שאינה מוכיחה, שאין מובן מדברים אלה מה טיבה של יד זו, כי אפשר לומר ש"הרי הוא של הפקר", או "הרי הוא של צדקה" קאמר [הוא אומר]. ולכן רק כאשר הוא אומר "עלי", מובן מדבריו שהוא מתכוון לאסור עליו והרי זה נחשב יד לנדר. ומקשים: והא [והרי] "מפני שהוא יד לקרבן" קתני [שנה]! שמלשון זה משמע שעצם הענין שהוא מתכוון לקרבן נובעת מן הביטוי "הרי הוא", שכך היא לשון הקדש, ובכל זאת הוצרך להוסיף ולפרש "עלי"!

אלא אימא [אמור] כך: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר "עלי" אז הוא אסור באותו חפץ, לפי שאסרו עליו בנדר, וחבירו מותר. אבל אם אמר "הרי הוא" ולא אמר "עלי" — שניהן אסורין. כלומר, הכל אסורים בו, ומדוע — דדלמא [ששמא] "הרי הוא הקדש" קאמר [אמר] שמא הקדיש אותו ממש, ולא רק נדר ממנו לאוסרו עליו כעין הקדש. ואם לכך התכוון, הרי זה אסור על הכל.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: האומר "הרי זו חטאת" "הרי זו אשם", אף על פי שהוא חייב חטאת ואשם — לא אמר כלום ואין הבהמה מוקדשת על ידי אמירה זו, שאי אפשר להקדיש קרבן חטאת ואשם כנדבה. אבל אם אמר "הרי זו חטאתי" "הרי זו אשמי", אם היה מחויב בקרבן זה — דבריו קיימין. ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על אביי, שהרי עולה מכאן שידיים שאינן מוכיחות אינן נחשבות לידיים, שהרי כשאמר רק "הרי זו חטאת" הרי זו יד שאינה מוכיחה שכוונתו לחטאת שלו!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — שיטת ר' יהודה היא, שאמר שידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים. ומקשים: והא [והרי] אביי הוא שאמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] שידיים שאינן מוכיחות הריהן ידיים — אפילו לדברי ר' יהודה אמרתי! ומשיבים: הדר ביה [חזר בו] מדבריו, ומסכים שאין שיטתו כדברי ר' יהודה.

ושואלים: אלא לימא [נאמר] לפי מה שאמרנו שחזר בו אביי וסבור שמחלוקתו עם רבא היא בעצם מחלוקת תנאים, אם כן גם רבא שאמר ידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים, חזר בו וכר' יהודה אמר את דבריו ולא כחכמים?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי — אפילו לרבנן [לדעת חכמים] אמרתי. כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן [אמרו חכמים] דלא בעינן [שאין אנו צריכים] שיהיו ידים מוכיחות, אלא גבי (אצל) גט, וזאת לפי שאין אדם מגרש את אשת חבירו, אבל בעלמא בעינן [בכלל צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות.