ושואלים: אם כן, לימא קסבר [האם לומר מכאן שסבור] שמואל כי ידים שאין מוכיחות לא הוויין [אינן נחשבות] ידים? כלומר, שאם ה"יד", הביטוי הבלתי־שלם שהשתמש בו, אינו מוכיח מעצמו את כוונת הדברים — אין הוא נחשב ל"יד"? ומשיבים: אין [כן], ואכן, שמואל מוקים לה למתניתין [מעמיד אותה את משנתנו] כדעת ר' יהודה, שאמר: ידים שאין מוכיחות לא הוויין [אינן נחשבות] ידים.

ומה ההוכחה שזו שיטתו של ר' יהודה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: גופו (עיקרו) של גט שנותן אדם לאשתו כאשר מגרשה הוא המשפט הכתוב בו: "הרי את מותרת לכל אדם". ר' יהודה אומר: יש עוד קטע אחד שהוא חלק מהותי בגט, שכותב "ודין דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהא לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואיגרת שבוקין [שילוחים] וגט פטורין". ומכאן משמע שאף על פי שמובן ממה שכותב לה בשטר ונותן לה שזהו הגט, מצריך ר' יהודה שיכתוב במפורש שהוא מגרשה בגט זה, ולא בדיבור בלבד.

ושואלים: אמאי דחיק [מדוע דוחק] שמואל לאוקומה למתניתין [להעמיד את משנתנו] דווקא כדעת ר' יהודה שהיא דעת יחיד? לוקמה כרבנן [שיעמיד ויפרש אותה כדעת חכמים] שאף אם אמר "מודרני" או "מרוחקני" בלבד אסור באכילה אף על גב [אף על פי] שאין ביטויים אלה ידים מוכיחות?

אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו]; אמאי תאני [מדוע שנה] "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך"? ליתני [שישנה] "שאני אוכל" "שאני טועם", ומדוע צריך להוסיף גם "לך", שהרי ברור שהוא מדבר לאדם מסויים ואליו הוא מפנה את הדברים הללו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שבעינן [צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות, ואם אמר סתם "שאני אוכל", אף שמתוך ההקשר נראה שהוא נודר ואוסר על עצמו מלאכול אצל האיש שהוא מדבר אליו, אולם כיון שדבר זה אינו מתפרש מדבריו — אין זו נחשבת כאמירה מחייבת.

א אותה בעיה שהזכרנו קודם בדרך אגב דנים בה עכשיו במלואה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה של ידים שאין מוכיחות. אביי אמר: הוויין [הריהן נחשבות] ידים, ורבא אמר: לא הוויין [אין הן] ידים. אמר רבא: ר' אידי אסברא [הסביר] לי את המקור לענין הזה: אמר קרא [הכתוב] "נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב), מקיש [משווה] פסוק זה ידות נזירות לנזירות, ומתוך היקש זה נלמד: מה קבלת נזירות צריכה להיות בהפלאה, כלומר, בהגדרה לשונית ברורה ומוכחת — אף ידות נזירות צריכות להיות בהפלאה, בלשון ברורה, שמובנה מוכח מתוכה.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יהודה ורבנן [וחכמים] קמיפלגי [חלוקים] אביי ורבא? דתנן [שכן שנינו במשנה]: גופו של גט — "הרי את מותרת לכל אדם", ר' יהודה אומר שצריך להוסיף: "ודין דיהוי ליכי מינאי [וזה יהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] וגט פטורין ואיגרת שבוקין [שילוחין] ". האם נאמר כי אביי, שאמר שידיים שאין מוכיחות נחשבות לידיים, סבור כרבנן [כשיטת חכמים], ורבא שאמר שידיים שאינן מוכיחות אינן נחשבות כידיים סבור כשיטת ר' יהודה?

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך אביי: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו לשיטת ר' יהודה אני אומר כן. ומסבירים: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה שבעינן [צריכים אנו] שיהיו ידים מוכיחות — אלא גבי (אצל) גט, וזאת משום דבעינן [שצריכים אנו] שתהיה בגט כריתות, ניתוק גמור של הקשר בין בני הזוג, ולכן צריך לברר את הענין לחלוטין — וליכא [ואין כאן]. אבל בעלמא [בכלל] — מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] אומר שידיים שאין מוכיחות אינן ידיים?

ורבא אמר [יכול היה לומר]: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] הוא אפילו לרבנן [לדעת חכמים]. כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן דלא בעינן [אמרו חכמים שאיננו צריכים] שיהיו ידים מוכיחות אלא גבי (אצל) גט,