דמדליא ובסים אוירא [שהיא גבוהה ומבושם אוירה].

א מסופר: ההוא יומא דנח נפשיה [אותו יום שנחה נפשו, נפטר] רבי, גזרו רבנן תעניתא, ובעו רחמי [תענית וביקשו רחמים], ואמרי [ואמרו]: כל מאן דאמר [מי שיאמר] "נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רבי" — ידקר בחרב.

סליקא אמתיה [עלתה שפחתו] של רבי לאיגרא [לגג] אמרה: עליונים מבקשין את רבי, והתחתונים מבקשין את רבי — יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי [שראתה] כמה זימני דעייל [פעמים שנכנס] לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער [ומניח אותן ומצטער] ביסורי חולי המעיים שלו, אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים.

ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי [ולא היו שותקים חכמים מלבקש רחמים] עליו שיחיה ולפיכך לא הועילה תפילתה. שקלה כוזא, שדייא מאיגרא לארעא, אישתיקו מרחמי, ונח נפשיה [נטלה כד והשליכה מן הגג לארץ, ומפני הרעש הפתאומי שתקו מלבקש רחמים, ונחה נפשו, נפטר] רבי.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לבר קפרא: זיל עיין [לך ובדוק] מה שלומו של רבי, אזל אשכחיה דנח נפשיה [הלך, מצאו שנחה נפשו, נפטר]. קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה [קרע את לבושו והחזיר את הקרע לאחוריו] שלא ייראה, וכשבא לפני חכמים פתח ואמר: אראלים (מלאכים) ומצוקים (צדיקים שבארץ) אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקדש. אמרו ליה [לו]: נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רבי? אמר להו [להם]: אתון קאמריתו [אתם אמרתם] ואנא [ואני] לא קאמינא [אמרתי], שהרי החליטו שלא יאמר איש שנפטר רבי.

ועוד מסופר: בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר בתפילה: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי מן העולם אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצתה בת קול ואמרה: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם" (ישעיה נז, ב).

ושואלים: מדוע נאמר "על משכבותם" בלשון רבים, "על משכבך" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי פתח בלשון יחיד! ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לר' חייא בר גמדא. שאמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, צדיק פלוני בא. אומר להם הקדוש ברוך הוא: יבואו צדיקים ויצאו לקראתו, ואומרים לו הצדיקים: "יבא בשלום", ואחר כך ינוחו על משכבותם שאר הצדיקים.

אמר ר' אלעזר: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו: "בא בשלום", ואחת אומרת: "הולך נכחו", ואחת אומרת לו: "יבא שלום ינוחו על משכבותם". בשעה שהרשע נאבד מן העולם, שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו, אחת אומרת: "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיה מח, כב), ואחת אומרת לו: "למעצבה ישכב" (ראה ישעיה נ, יא), ואחת אומרת לו: "רדה והשכבה את ערלים" (יחזקאל לב, יט).

ב משנה האלמנה כל זמן שהיא בבית אביה ובהיותה שם מפרנסים אותה היורשים, הריהי גובה כתובתה לעולם, אפילו לאחר שנים רבות. כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, ומדוע? שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה שנותנת לאחרים מעט מעט, ומוציאה מרכוש היתומים עד שהוא מצטבר כנגד כתובתה, אלו דברי ר' מאיר שאמר משום (בשם) רבן שמעון בן גמליאל.

וחכמים אומרים להיפך: כל זמן שהיא בבית בעלה — גובה כתובתה לעולם, שמפני שהיורשים מטפלים בה מתביישת לתבוע מהם, ואילו כל זמן שהיא בבית אביה — גובה כתובתה רק עד עשרים וחמש שנים ואנו מניחים שמחלה על כתובתה אם לא תבעה אותה עד אז.

אם מתה — יורשיה מזכירין ליורשי בעלה את חוב כתובתה ויכולים לחזור ולתבוע אותה עד עשרים וחמש שנים.

ג גמרא אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לר' מאיר האומר שאשה במשך עשרים וחמש שנים נהנית כנגד כל כתובתה, האם ענייה שבישראל שכתובתה מועטת הזמן הוא עד עשרים וחמש שנים, ומרתא בת בייתוס שהיתה עשירה מופלגת וכתובתה מרובה גם כן הזמן הוא עד עשרים וחמש שנים? ואיך ייתכן שיש זמן אחד לכולם!

אמר ליה [לו]: לפום גמלא שיחנא [לפי הגמל המשוי], כלומר, העשירה שכתובתה מרובה עושה גם טובה מרובה, וכל אחת לפי עושרה נהנית מן הכתובה.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: לדעת ר' מאיר מהו שתשלש (שתחלק), שאם הדבר נחשב לדבריו לפי השנים שנהנית, הרי אם עברו פחות שנים תפסיד רק חלק מכתובתה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

ד שנינו במשנה, וחכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית בעלה הריהי גובה כתובתה לעולם, וכשהיא בבית אביה גובה את כתובתה עשרים וחמש שנים. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אתאי [באה] קודם שקיעת החמה של עשרים וחמש שנים — גובה כתובתה, באה לאחר שקיעת החמה — לא גביא [אינה גובה]? וכי בההיא פורתא אחילתא [באותו זמן מועט מחלה] על כתובתה?

אמר ליה [לו]: אין [כן], כל מדת חכמים שיש לה שיעור וגבול, כן היא, וכל היוצא מן התחום שקבעו — כאילו לא עשה כלום. שהרי בארבעים סאה שבמקוה — טובל ונטהר, ואילו בארבעים סאה חסר קורטוב (משהו) — אינו יכול לטבול בהן.

אמר רב יהודה אמר רב: העיד ר' ישמעאל בר' יוסי לפני רבי שאמר ר' ישמעאל משום (בשם) אביו ר' יוסי: לא שנו אלא שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידיה, כגון במקום שאין כותבים כתובה, אבל אם שטר כתובה יוצא מתחת ידיה — גובה כתובתה לעולם. ור' אלעזר אמר: אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידיה — אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים.

מתיב [מקשה] רב ששת על דברי רב יהודה בשם רב: שנינו, בעל חוב גובה שלא בהזכרה. כלומר, איננו צריך במשך הזמן להזכיר שחייבים לו חוב זה וגובה אף לאחר זמן מרובה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אי דלא נקט שטרא [אם שאינו מחזיק שטר בידו] — במאי גבי [במה הוא גובה]? אלא ודאי יש לומר שמדובר באופן דנקיט שטרא [שמחזיק בשטר] ונדייק מכאן: ודווקא בעל חוב הוא דלאו בר אחולי [שלא בן מחילה] הוא, שאין סברה לומר שמחל את החוב, הא [הרי] אלמנה אחילתא [מחלה] ושלא כעדותו של ר' ישמעאל בר' יוסי!

הוא מותיב לה [מקשה אותה, את הקושיה הזו] והוא מפרק לה [מתרץ אותה]: לעולם תפרש את הברייתא בבעל חוב דלא נקיט שטרא [שאינו מחזיק בשטר], והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כשהחייב מודה שלא פרע.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אלעא: שונין חכמים בברייתא: גרושה הרי היא כבעל חוב ואינה צריכה להזכיר כל פעם את חוב כתובתה. ונברר: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי דלא נקיטא [אם שאיננה מחזקת] בכתובה, במאי גביא [במה היא גובה]? אלא לאו דנקיטא [האם לא מדובר שמחזיקה] בכתובה, וגרושה היא דלאו [שלא] בת אחולי [מחילה] היא, שהרי אינה נשארת בבית ואין לה יחסים טובים עם המשפחה שנאמר שמוחלת על כתובתה, הא [הרי] אלמנה אחילתא [מחלה אותה, את הכתובה] על אף שיש שטר בידה!

ומתרצים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כשחייב מודה, שהיורשים מודים שלא נפרעה עדיין כתובתה.

אמר רב נחמן בר יצחק: תני [שנה] רב יהודה בר קזא במתניתא דבי [בברייתות שהיו שנויות בבית] בר קזא: תבעה כתובתה —