הרי היא כבתחלה, ויש לה עוד עשרים וחמש שנים מאז, שאם לא תתבע את כתובתה יש לה זכות לקבל. ואם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידיה — גובה כתובתה לעולם.

באותו ענין שלח ליה [לו] רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב: ילמדנו רבינו, האם גם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת ר' מאיר וחכמים, או רק כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה? והלכה כדברי מי?

שלח ליה [לו]: דווקא בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת, אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה — גובה כתובתה לעולם לדברי הכל. ולענין המחלוקת — הלכה כדברי חכמים.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל. ציטט מחלוקת: אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: לא שנו שהיא נחשבת שמחלה כתובה אלא לגבי מנה של כתובת אלמנה או מאתים של בתולה שהם עיקר כתובה, אבל תוספת שבכתובה — יש לה בכל מקרה, שאינה אלא כשאר מתנה.

ור' אבהו אמר בשם ר' יוחנן: אפילו תוספת אין לה. שאמר ר' אייבו אמר ר' ינאי: תנאי כתובה ככתובה דמי [הוא נחשב], ואם נמחלה כתובתה — אף התוספת נמחלה.

אתמר נמי [נאמר גם כן] שנחלקו אמוראים אחרים בדבר, אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש לה.

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב הונא: וכי אמר רב הכי [כך]? אמר ליה [לו] רב הונא לר' אבא: מה כוונת השאלה שלך, האם אישתיקן קאמרת [להשתיק אותי אמרת], כלומר, שאתה תמה שאמר רב דבר כזה שאינו מתקבל על דעתך, או אשקיין קאמרת [להשקותני (יין) אמרת], שאתה מתפעל מדברי רב אלה? אמר ליה [לו]: אישתיקן קאמינא [להשתיקך אמרתי, התכוונתי], כלומר, תמה אני על הדבר. משמע שהוא חולק על רב וסבור כדעת ר' יוחנן באותו ענין.

א מסופר: חמתיה [חמותו] של רב חייא אריכא [הארוך] אינתת אחוה הואי [אשת אחיו היתה], ואלמנה בבית אביה הואי [היתה], שמת אחיו של רב חייא, וזנה רב חייא מנכסי אחיו עשרים וחמש שנין בבי נשא [בבית אביה].

לסוף אמרה ליה [לו]: הב [תן] לי מזוני [מזונות]. אמר לה: לית [אין] לך מזוני [מזונות] עוד. אמרה לו: אם כן הב [תן] לי כתובה. אמר לה: לא מזוני אית [מזונות יש] לך ולא כתובה אית [יש] לך, שאחרי עשרים וחמש שנה אין לך זכויות.

תבעתיה לדינא קמיה [תבעה אותו לדין לפני] רבה בר שילא. אמר ליה [לו] לרב חייא אריכא: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה [אמור לי ידידי, גופו של המעשה איך היה]? אמר ליה [לו]: זניתה [זנתי אותה] עשרים וחמש שנים בבי נשא [בבית אביה], בחיי דמר, דבכתפאי אמטאי [בחיי אדוני, שבכתפי הבאתי] לה מזונות כל יום ויום.

אמר ליה [לו] רבה בר שילא: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים]: כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם — דאמרינן [שאנו אומרים]: משום כיסופא [בושה] הוא שלא תבעה, שכיון שהיא בבית בעלה ומטפלים בה יפה, מתביישת לתבוע את הכתובה, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] משום כיסופא [בושה] הוא שלא תבעה את הכתובה, שהרי אף בבית אביה נהגת בה בכבוד מרובה, ולכן זיל הב [לך תן] לה את כתובתה.

לא אשגח [השגיח] בדבריו ולא נתן לה דמי כתובתה. כתב לה רבה בר שילא שטר אדרכתא אניכסיה [על נכסיו], כלומר, שטר פסיקה המורה על כך שיכולה לגבות מנכסיו כדי חובה. אתא לקמיה [בא רב חייא זה לפני] רבא, אמר ליה [לו]: חזי מר היכי דנן [יראה אדוני איך דן אותי]! אמר ליה [לו] רבא: שפיר [יפה] דנך, כלומר, גם אני מסכים להלכה זו.

אמרה ליה [לו] האשה לרבא: אי הכי ליזיל להדר [אם כך, שילך ויחזיר] לי פירי דמן ההוא יומא [את הפירות של הנכסים שאכל מאותו יום] שהפסיק לתת לי עד האידנא [עכשיו]. אמר לה: אחוי [הראי] לי אדרכתיך [את שטר האדרכתא שבידך]. חזייה [ראה] שלא הוה [היה] כתוב בה "ואישתמודענא [ונודע לנו] שנכסים אלו דמיתנא אינון [של המת הם] ", שכיון שהיתה אשת אחיו, היתה האדרכתא צריכה להיות רק על נכסי המת. אמר לה רבא: האדרכתא לאו שפיר כתיבא [איננה כתובה יפה], שנכתבה האדרכתא על כל נכסי האח היורש, ובאמת לא השתעבדו לה אלא רק נכסי בעלה־אחיו המת.

אמרה ליה [לו]: תיזיל [שתלך] האדרכתא, כלומר, כיון שאינה כתובה כפי שצריך, אוותר על הזמן של האדרכתא, אבל אישקול מיומא דשלימי יומא אכרזתא [אקח מן היום שנשלמו ימי ההכרזה] לאחר ששמו בית הדין את נכסי המת עד השתא [עכשיו]. אמר לה: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים דווקא במקום] שלא כתיב טעותא [היתה כתובה טעות] באדרכתא, אבל היכא דכתיב טעותא [במקום שהיתה כתובה טעות] באדרכתא — לית לן [אין לנו] בה, ולא מועילה ההכרזה, שכיון שהיתה טעות בשטר אין לך זכות לפירות מאותה שעה.

אמרה ליה [לו]: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר כי אחריות טעות סופר הוא, שאף שלא נכתב הדבר הרי זה כאילו היה כתוב בשטר, ואף כאן טעות סופר היא.

אמר לה רבא: בהא ליכא למימר [בזה אין לומר] שטעות סופר הוא, ומדוע? דבהא [שבזה] אפילו רבה בר שילא טעי [טעה] ואין זו טעות סופר, אלא טעות בהלכה. כי מעיקרא הוא סבור [שמתחילה חשב רבה בר שילא] כי הני והני דידיה [אלה נכסיו ואלה נכסי המת שלו הם], שהוא יורשם, ואם כן מה לי אם גובה מהני [מנכסים אלה], מה לי אם גובה מהני [מנכסים אלה],

ולא היא [ואין הדבר כן], כי זימנין דאזלה ומשבחה להו [שפעמים שהולכת ומשביחה אותם, את הנכסים שלו], שהיא סבורה שהם מגיעים בחלקה, ואלה שהיו שייכים לבעלה מכספי [נפסדים], שהאח היורש אינו מטפל בהם כראוי שיודע שהם משועבדים לכתובת האשה, ולבסוף אמר לה שקיל דידך [קחי את שלך] שהם נכסי בעלה, האח שמת, והב [ותני] לי דידי [את שלי] ואתי לאפוקי [ויבואו להוציא] לעז על בי דינא [בית הדין] שאינו דואג לתקנת האשה, ולכן צריך לדייק ולכתוב מאיזה קרקעות היא נוטלת את דמי כתובתה. ובמקרה זה, כיון שטעה רבה בר שילא ולא כתב כראוי, אין ממש בשטר האדרכתא.

א משנה שני דייני גזירות שהיו ראשי הדיינים היו בירושלים, אדמון וחנן בן אבישלום. חנן אומר שני דברים שנחלקו חכמים עליו, אדמון אומר שבעה. ומפרטים את הדברים. מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, שאומרת שלא השאיר לה בעלה כל כסף, ותובעת שיפסקו לה בית דין מזונות מנכסיו, חנן אומר: