שהמרו זה את זה (התערבו) ואמרו: כל מי שילך ויקניט (ירגיז) את הלל עד שיגער בו יטול ארבע מאות זוז. ואמר אחד מהם: אני אקניטנו. ואותו היום שבחר לשם כך ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו. הלך ועבר אז על פתח ביתו של הלל ובלשון זלזול אמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? נתעטף הלל בלבוש מכובד ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו הלל: שאל בני. שאל: מפני מה ראשיהן של הבבליים סגלגלות (עגולים מדי)? ועל ידי כך רצה ברמז להעליב את הלל שהיה מבבל. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת. וטעמו של דבר: מפני שאין להם חיות (מילדות) פקחות ואינן יודעות לעצב את צורת קדקדו של הילד.

הלך אותו אדם והמתין שעה אחת (זמן מסויים), ושוב חזר וחיפש את הלל ואמר : מי כאן הלל, מי כאן הלל? ושוב נתעטף הלל ויצא לקראתו. אמר לו הלל: בני, מה אתה מבקש? אמר לו אותו אדם: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל. ושאל: מפני מה עיניהן של תרמודיין (בני תדמור) תרוטות (ממצמצות ורכות)? אמר לו הלל: בני, שאלה גדולה שאלת, וטעמו של דבר — מפני שהם דרין בין החולות, והחול נכנס לתוך עיניהם.

ושוב הלך אותו האיש והמתין שעה אחת וחזר ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? ושוב נתעטף הלל ויצא לקראתו, ואמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני. שאל אותו האיש: מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? אמר לו הלל: שאלה גדולה שאלת, וטעמו של דבר — מפני שהם דרין בין בצעי המים (ביצות) ורגליהם מתרחבות, שיוכלו להלך במקום טובעני כזה.

הוסיף ואמר לו אותו אדם: שאלות הרבה יש לי לשאול עוד, ואולם מתירא אני שמא תכעוס. נתעטף הלל וישב לפניו ואמר לו: כל השאלות שיש לך לשאול שאל. כעס אותו אדם ואמר: וכי אתה הוא הלל שקורין (קוראים) אותך "נשיא ישראל"? אמר לו: הן [כן]. אמר לו: אם אתה הוא זה, אם כן שלא ירבו כמותך בישראל. אמר לו הלל: בני, מפני מה אתה אומר כך? אמר לו אותו אדם: מפני שאבדתי על ידך (בגללך) ארבע מאות זוז. אמר לו הלל: הוי זהיר ברוחך שלא להתערב בכעין זה, וכדי (כדאי) הוא הלל, כלומר, מסוגל הוא, שתאבד על ידו בדרך זו ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות זוז והלל לא יקפיד.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו אותו גוי לשמאי: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו הגוי: על התורה שבכתב אני מאמינך, ותורה שבעל פה — איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני את התורה שבכתב בלבד. גער בו שמאי והוציאו בנזיפה. בא אותו גוי לפני הלל וגייריה [גיירו], והתחיל ללמדו תורה. יומא קמא אמר ליה [ביום הראשון אמר והראה לו] את אותיות האל"ף בי"ת: אלף, בית, גימל, דלת. למחר אפיך ליה [הפך לו] את סדר האותיות ואמר לו על אל"ף שהוא ת"ו וכיוצא, אמר ליה [לו] הגר: והא [והרי] אתמול לא אמרת לי הכי [כך]! אמר ליה [לו] הלל: אם כן רואה אתה שאי אפשר לדעת אף דברים הכתובים במפורש מבלי להסתמך על מסורת שבעל פה, ולאו עלי דידי סמכת [ולא עלי אתה סומך]? ואם כן בענין שבעל פה נמי [גם כן] סמוך עלי, וקבל את הפרשנות שיש בה.

ב ושוב מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו אותו גוי לשמאי: גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת! דחפו שמאי באמת הבנין שבידו, שהיה שמאי בנאי במקצועו. בא אותו גוי לפני הלל, גייריה [גיירו] ואמר ליה [לו]: דעלך סני לחברך לא תעביד [מה שעליך שנוא אל תעשה לחברך], זו היא כל התורה כולה, ואידך [והשאר] פירושה הוא זיל גמור [לך ולמד].

ג ושוב מעשה בגוי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר (מלמד תינוקות) שהיה מלמד תורה לתלמידיו ואומר את מאמר הכתוב "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט" (שמות כח, ד), ואמר: בגדים הללו למי הם מיועדים? אמרו לו התלמידים: לכהן גדול. אמר אותו גוי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי ואמר ליה [לו]: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו שמאי באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל וגייריה [גיירו].

אמר לו הלל לגר: כלום דרך העולם שמעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, מנהגי המלכות ודרכיה, לך למוד טכסיסי מלכות, ולשם כך עליך לעסוק בתורה תחילה. הלך וקרא, במקרא. כיון שהגיע לפסוק האומר "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא) אמר ליה [לו] אותו גר להלל: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו הלל: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום (לה') ומתוך אהבה שאהבם ה' קרא להם, כלומר, אמר אליהם: "בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב), ובכל זאת כתיב [נאמר] עליהם "והזר הקרב יומת" — הגר הקל שבא בלי זכויות אלא במקלו ובתרמילו בלבד, על אחת כמה וכמה שדינו כן.

בא הגר לפני שמאי ואמר לו שחוזר הוא בו מדרישתו לעשות אותו כהן גדול, שכן כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב [נאמר]: בתורה "והזר הקרב יומת". בא לפני הלל ואמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה. ומסופר: לימים נזדווגו (נזדמנו) שלשתן, אותם שלושה גרים, במקום אחד, ואמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.

ד ומאחר שדובר על נוהג תלמידי החכמים מביאים את מה שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהי משמעות זה שנאמר] "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג, ו)? "אמונת" — זה סדר זרעים במשנה, שמאמין אדם בה' וזורע (ירושלמי). "עתיך" — זה סדר מועד, העוסק בעתים ובמועדים השונים בשנה. "חסן" — זה סדר נשים. " ישועות" — זה סדר נזיקין, שמושיעים את הנרדף מיד רודפו. "חכמת" — זה סדר קדשים. "ודעת" — זה סדר טהרות שהם קשים ביותר ללמוד. ואפילו הכי [כך] אף אם למד וידע כל אלו, "יראת ה' היא אוצרו", שהיא העיקר.

וכעין זה אמר רבא: לאחר שנפטר האדם מהעולם הזה, בשעה שמכניסין אדם לדין על חייו שחי בעולם הזה אומרים לו לפי הסדר שבאותו כתוב: האם נשאת ונתת באמונה, האם קבעת עתים לתורה, האם עסקת בפריה ורביה, האם צפית לישועה, האם פלפלת בחכמה או הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי [כך], על כל אלה אי [אם] יראת ה' היא אוצרו — אין [כן], ראוי הדבר, אי [אם] לא — לא, אין כל ההישגים הללו בעלי ערך. ומשל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה, לשומרם שם. הלך השליח והעלה לו. אמר לו המשלח: האם עירבת לי בהן קב חומטון (מלח להרחיק את התולעים)? אמר לו? לאו [לא]. אמר לו המשלח: אם כן, מוטב היה אם לא העליתה, כי מה תועלת בחטים מתולעות? וכן תורה ומצוות בלא יראת שמים אין להן ערך.

בדרך אגב מזכירים כאן את ההלכה שתנא דבי [שנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מערב אדם המוכר חיטים לכתחילה קב חומטון בתוך כור של תבואה, ואינו חושש לגזל כשמוכר את הכל בדמי חיטה, מפני שקב החומטין חשוב לשימורה של החיטה.

ועוד בענין זה, אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואולם אין בו