כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא [יום השבת היה יושב ולומד כל היום] להגן ממלאך המוות. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, קם [אותו יום שהיתה צריכה לנוח נפשו, היה צריך להיפטר מן העולם, עמד] מלאך המות קמיה [לפניו] ולא יכיל ליה [יכול היה לו], משום שלא הוה פסק פומיה מגירסא [היה פוסק פיו מלימוד]. אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה [מה אעשה לו]? הוה ליה בוסתנא [היה לו בוסתן, גן] אחורי ביתיה [ביתו], אתא [בא] מלאך המות סליק ובחיש באילני [עלה ונענע באילנות]. נפק למיחזי [יצא דוד לראות]. הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה [כשהיה עולה במדרגות נפחתה המדרגה מתחתיו, נבהל ושתק לרגע, ונחה נפשו, נפטר].

וכיון שמת בגן שלח שלמה לבי מדרשא [לבית המדרש] שאלות אלה: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים (ויש לחשוש שמא יבואו להזיק לגופו) מה אעשה? שלחו ליה [לו] בתשובה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, שבשביל שהכלבים הרעבים מותר לטלטל את הנבילה ולהאכיל אותם בה. וביחס לאביך, אין היתר לטלטלו במישרין, אלא הנח עליו ככר לחם או תינוק וטלטלו למקום הצל אגב התינוק או הכיכר. וכי לא יפה אמר שלמה: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת", ואם כן מסקנת כל הדברים היא שעדיפים החיים. ומכאן לענין שאילה דשאילנא קדמיכון [השאלה ששאלתי לפניכם], שאמר בלשון ענוה, כלומר, השאלה ששאלתם אותי, הרי הנר קרויה "נר" וגם נשמתו של אדם קרויה "נר" ("נר ה' נשמת אדם". משלי כ, כז), מוטב שתכבה נר של בשר ודם כדי שלא יכבה נרו של הקדוש ברוך הוא. ומותר איפוא לכבות את הנר לצורך החולה.

א ומאחר שהוזכרו הסתירות בספר קהלת, מביאים דברים נוספים בענין זה. אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ועשוי הוא לבלבל את קוראיו. ומפני מה לא גנזוהו? — מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. והפרטים הנראים כסותרים טפלים הם לעיקר הספר המכוון לתורה. ומפרטים: תחילתו דברי תורה — דכתיב [שכן נאמר] בו: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א, ג), ואמרי דבי [ואמרו חכמי בית מדרשו] של ר' ינאי: יש להבין זאת ש"תחת השמש " הוא שאין לו לאדם יתרון בעמלו, אבל קודם השמש, כלומר, בעיסוק בתורה שהיא קדמה לשמש — יש לו יתרון. וכן סופו דברי תורה, דכתיב [שכן נאמר]: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג): ואגב הזכרת הפסוק שואלים: מאי [מה] פירוש הכתוב "כי זה כל האדם"? אמר ר' אליעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל אדם זה. ר' אבא בר כהנא אמר: שקול אדם זה כנגד כל העולם כולו. ושמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה [ויש אומרים] ששמעון בן זומא אומר זאת: יתר על כן, לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות (להתחבר) לזה, שלא יהיה בודד.

ולגופו של ענין שואלים: מאי [מה] התכוין בדבריו "דבריו סותרין זה את זה"? שבפסוק אחד כתיב [נאמר]: "טוב כעס משחוק" (קהלת ז, ג), ומצד שני כתיב [נאמר] שם "לשחוק אמרתי מהולל" (קהלת ב, ב). והבינוהו שהכוונה "משובח"?! וכן בפסוק אחד כתיב [נאמר] "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח, טו) ובמקום אחר כתיב [נאמר] "ולשמחה מה זה עשה (קהלת ב, ב)?! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה] שכן יש להסביר כי "טוב כעס משחוק" משמעו: טוב הכעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על (עם) הרשעים ונותן להם כל טוב בעולם הזה. ואילו "לשחוק אמרתי מהולל" — זה השחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא.

ובדומה לכך, "ושבחתי אני את השמחה" — זו שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זה עושה" — זו שמחה שאינה של מצוה. ומשבחה של השמחה למדנו שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה סתם, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. וכפי שנאמר באלישע, שלאחר שכעס על מלך ישראל לא שרתה עליו הנבואה, אלא לאחר שביקש "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג, טו). אמר רב יהודה: וכן הוא, שיש להקדים דברי בדיחות ושמחה לפני אמירת דבר הלכה. אמר רבא: וכן יש לאדם להיות בשמחה לפני השינה אם רוצה שיחלום בשנתו חלום טוב.

ושואלים: איני [וכי כן היא] שיש לפתוח לפני אמירת הלכה בדבר שמחה, והאמר [והרי אמר] רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות (מלאות) מר (מרירות) מחמת אימת רבו, תכוינה שפתיים אלה, וכפי שנאמר: "שפתותיו שושנים נטפות מור עבר" (שיר השירים ה, יג). ודרש: אל תקרי [תקרא] "מור עבר", אלא "מר עבר ". וכן אל תקרי [תקרא] "שושנים " אלא "ששונים", כלומר, השפתיים השונות בתורה צריכות להיות מלאות מרירות. ומסבירים: אין כאן סתירה, שכן הא [זה] ששנינו שצריך להיות בשמחה לפני אמירת דבר הלכה הרי זה מדובר ברבה [ברב], והא [וזה] ששנינו שצריך להיות מלא מרירות הרי זה בתלמיד שצריך להקשיב לרבו באימה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי הא והא [זה וזה] מדובר ברבה [ברב], ולא קשיא [ואין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שצריך להיות בשמחה, הרי זה מקמי דלפתח [לפני שיפתח] הרב בשיעורו, ואילו הא [זה] ששנינו שצריך להיות מלא מרירות מאימת רבו, הרי זה לבתר [לאחר] שכבר פתח הרב בדברי הלכה. כי הא [כמו מנהג זה] שנהג רבה, מקמי [לפני] שפתח להו לרבנן [להם לחכמים] בדבר הלכה אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן [היה אומר דברי בדיחה והיו מתבדחים החכמים], ולסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא [לבסוף היה יושב באימה והיה פותח בהלכה].

אומרים עוד כי אף את ספר משלי בקשו החכמים לגנוז משום שהיו דבריו סותרין זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? אמרי ]אמרו[: ספר קהלת לאו עיינינן ואשכחינן טעמא [האם לא עיינו ומצאנו טעם]? הכי נמי ליעיינן [אף כאן נעיין]. ומאי [ומה] הם אותם דברים שאמרנו שדבריו סותרים זה את זה? — שמצד אחד כתיב [נאמר] "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה" (משלי כו, ד), ומצד אחר כתיב [נאמר]: "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו" (משלי כו, ה)?! ומתרצים: לא קשיא, הא [זה] שנאמר שיש לענות לכסיל זהו כשהוא טוען בדברי תורה, ואילו הא [זה] שנאמר שאין לענות לו הרי זה במילי דעלמא [בענייני העולם]. וסיפרו כיצד נהגו חכמים בשני הדברים.

כי הא דההוא דאתא לקמיה [כמו מעשה זה, שאותו אדם בא לפני רבי] רבי ואמר ליה [לו]: אשתך — אשתי ובניך — בני. אמר ליה [לו] רבי: האם רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע (מת). וכעין זה מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אותו אדם שבא לפני] ר' חייא, אמר ליה [לו] ר' חייא: אמך אשתי ואתה בני. אמר ליה [לו]: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה ופקע. אמר ר' חייא על מה שקרה לרבי: אהניא ליה צלותיה [הואילה לו תפילתו] לרבי שלא לשווייה בני ממזירי [יעשה את בניו ממזרים]. שרבי כי הוה מצלי אמר [כאשר היה מתפלל היה אומר] אחר תפילתו: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים" ועזות פנים היא הממזרות. ומתוך תפילתו פקע אותו אדם, ולא הספיק להוציא לעז על בניו של רבי.

ואילו, בדברי תורה מאי [מה] היא שאמרו שמותר לענות כסיל כאיולתו? — כי הא דיתיב [כמו מעשה זה שהיה יושב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידה אשה לעולם הבא שתלד בכל יום, שנאמר "הרה ויולדת יחדיו" (ירמיהו לא, ז), ופירש שביום ההריון תהיה הלידה. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: אין הדבר יכול להיות, שכן כבר נאמר "אין כל חדש תחת השמש "! אמר לו רבן גמליאל: בא ואראך דוגמתן של דברים אלה בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] תרנגולת שזה דרכה שהיא מטילה בכל יום.

ותו [ועוד]: יתיב [ישב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידים אילנות לעולם הבא שיהיו מוציאין פירות בכל יום, וכפי שנאמר: "ונשא ענף ועשה פרי" (יחזקאל יז, כג) — מה ענף גדל בכל יום אף הפרי יהיה בכל יום. ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והכתיב [והרי נאמר] "אין כל חדש תחת השמש". אמר לו: בא ואראך דוגמתם בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] צלף, שבכל עונה בשנה יש בו חלק מסויים הראוי לאכילה.

ותו [ועוד]: יתיב [היה יושב] רבן גמליאל וקא דריש [והיה דורש]: עתידה ארץ ישראל לעתיד לבוא שתוציא גלוסקאות (עוגות) וכלי מילת (צמר מובחר) מוכנים שנאמר יהי פסת בר בארץ (תהלים עב, טז). ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: והלא כבר נאמר "אין כל חדש תחת השמש". אמר ליה [לו] רבן גמליאל: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה. נפק אחוי ליה [יצא והראה לו] כמיהין ופטריות היוצאים גמורים מהאדמה במשך לילה אחד, ויש להם תבנית של ככרות לחם. ולגבי כלי מילת — הראה לו נברא בר קורא [לבוש ענף הדקל], שכשהוא צעיר יוצא הוא עטוף בכעין רשת דקה.

ג וכיון שדובר בסבלנותם של תלמידי חכמים לשמוע הערות הבל ולשתוק, הביאו מעשים נוספים מעין זה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי. שסיפרו: מעשה בשני בני אדם