א משנה האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו עדים ואמרו לה: "מת בעליך" — לא תנשא לשוק, שמא היא זקוקה לייבום. וגם לא תתייבם — עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ושמא יוולד לה וולד, ונמצא שהיא אסורה ליבם כאשת אח שיש לו בנים.

היתה לה חמות במדינת הים, אבל לא היו אחים לבעלה — אינה חוששת שמא נולד אח. ואם יצתה (יצאה) החמות כשהיא מליאה (מעוברת) — יש לאשה להיות חוששת שמא ילדה החמות בן ויש לבעלה אח, וחייבת בייבום. ר' יהושע אומר: אף במקרה זה אינה חוששת, ויכולה להינשא למי שתרצה.

ב גמרא ביחס לקטע הראשון שואלים: מאי [מה] דיוק הביטוי "מעוברת היא צרתה"? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: להא [לזו] הצרה שיצאה עם בעלה הוא דחיישינן [שחוששים אנו] שמא היא מעוברת, אבל לצרה אחריתי [אחרת], כלומר, שמא נשא אשה אחרת וילדה לו בן לא חיישינן [אין אנו חוששים].

ג שנינו במשנה שלא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת צרתה. ושואלים: בשלמא יבומי [נניח שלהתייבם] לא תוכל, דדלמא מיעברא, וקפגעה [שמא מעוברת צרתה, ונמצא שהיא פוגעת] באיסור אשת אח דאורייתא [שהוא מן התורה] שהרי יש לבעלה בנים ואסורה היא על אחי בעלה משום אשת אח, ויש בכך חיוב כרת. אלא לא תנשא, אמאי [מדוע]? הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים מתעברות ויולדות, ומן הסתם ילדה צרתה, והיא פטורה מן הייבום!

לימא [האם לומר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט], ולכן, כיון שיש מיעוט נשים שאינן יולדות, הרי הוא חושש למיעוט זה וצריכה להמתין לייבום?

ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים] — כי אזלי רבנן בתר רובא [כאשר הולכים חכמים אחר הרוב] הרי זה דווקא ברובא דאיתיה קמן [רוב שישנו לפנינו], כלומר, שרוב זה מצוי וניתן להיבדק. כגון תשע חנויות, שאם יש תשע חנויות שמוכרות בשר כשר וחנות אחת שמוכרת בשר טריפה, ונמצאה חתיכת בשר ואין יודעים מאיזו חנות היא נלקחה, מניחים שהבשר שנמצא הוא מן הרוב, ולא מן המיעוט. וכן הדין ביחס לסנהדרי שקובעים המשתתפים בה את החלטתם על פי הצבעת הרוב. אבל רובא דליתיה קמן [הרוב שאינו לפנינו], כגון הקביעה שרוב נשים מתעברות ויולדות — אין זה רוב מנוי וספור לפנינו, ולכן לא אזלי רבנן בתר רובא [אין הולכים בו חכמים אחר הרוב] במקרה כזה.

ומקשים: והרי דין קטן וקטנה בייבום, דרובא דליתא קמן היא [שרוב שאיננו לפנינו הוא], ואזלי רבנן בתר רובא [והולכים בו חכמים אחר הרוב]! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטן וקטנה — לא חולצין ולא מייבמין, אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו חכמים לר' מאיר: יפה אמרת שאין חולצין, כי "איש" כתיב [נאמר] בפרשה של חליצה, ומשמע מבוגר דווקא. ואף שביבמה אין הדבר מפורש מקשינן [מקישים, משווים, אנו], אשה לאיש, שצריך שגם היא תהיה בוגרת. אלא מה טעם אין מייבמין, הלא לענין ייבום נאמר "יבמה יבוא עליה" ולא נאמר שצריך שהם יהיו גדולים!

אמר להם: חושש אני בקטן שמא יגדל וימצא שהוא סריס, קטנה שמא תגדל ותמצא אילונית, ובשניהם אין מצות ייבום, ונמצאו פוגעים בערוה, שבאו על אשה אסורה להם שלא במקום מצוה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: זיל בתר רובא [לך אחר הרוב] של הקטנים, ורוב הקטנים לאו סריסי נינהו [לא סריסים הם]. וכן זיל בתר [לך אחר] רוב הקטנות, ורוב הקטנות לאו [לא] אילונית נינהו [הן]. משמע שחכמים חולקים על ר' מאיר אף ברוב כזה, שאינו מצוי לפנינו. אלא, מחוורתא מתניתין [מחוור, ברור שמשנתנו] כשיטת ר' מאיר החושש למיעוט, היא.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת, הסברת] את המשנה — כשיטת ר' מאיר, אימא סיפא [אמור את סופה]: היתה לה לאשה שבעלה הלך למדינת הים והעידו עליו שמת, חמות שלא ילדה — אינה חוששת. אמאי [ומדוע] לא נחשוש? הלך אחר רוב נשים, והלא רוב נשים מתעברות ויולדות, ואף אם מיעוט מהן מפילות, ואולם, מכיון שכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, אם כן, היו צריכים לומר סמוך, צרף, מיעוטא [את המיעוט] שמפילות למחצה נקבות והוו ליה [והרי הם] הזכרים שיכולים להיוולד רק מיעוטא [מיעוט]. אולם אם שיטת ר' מאיר היא, החושש למיעוט — וליחוש [ושיחשוש] שמא ילדה החמות אח לבעלה, וצריכה להמתין לו להתייבם!

ודוחים: דלמא [שמא], כיון דאיחזקה [שהוחזקה] לשוק, שהיתה בחזקת היתר להינשא לכל מי שתרצה, שהרי לא היו לו אחים לבעלה כשיצא, לא חייש [אין ר' מאיר חושש] למיעוט. ומקשים: אם כן, נאמר נימוק זה גם מקרה המובא ברישא [בראש המשנה] באשה דאיחזק [שהוחזקה] לייבום, שהרי לא היו בנים לבעלה — תייבם [תתייבם] ונלך אחרי החזקה ולא נחשוש שמא ילדה צרתה בן!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יש להבדיל, שכן רישא [בראש המשנה] שיש חשש איסור כרת, שהרי אשת אח שלא במקום מצוה אסורה באיסור כרת, לכן חששו, ואילו סיפא [בסופה] שהוא איסור לאו [לא תעשה], שאם נישאת לשוק בלא חליצה יש בכך רק איסור לאו, לא חששו למיעוט וסמכו על החזקה.

אמר רבא כנגד נימוק זה: מכדי, הא דאורייתא והא דאורייתא [הרי זה מן התורה וזה מן התורה] — מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו, שאם הדבר אסור מן התורה, אין מקום להבדיל בין איסור חמור ואיסור קל?! אלא אמר רבא: יש לדחות מה שאמרנו, ולומר: