א משנה כיון שהובאה קודם מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא, ושיטת ר' עקיבא היא שיש להוציא מחשש עבירה, מביאים כמה הלכות בנושאים אחרים שיש בהן אותה מחלוקת. קידש אדם אחת מחמש נשים, ואין יודע אי זו מהן קידש, וכל אחת מהן אומרת: "אותי קידש" — אם אינו רוצה בהן, נותן גט לכל אחת ואחת כדי לפוטרה מן הספק, ומניח כתובה ביניהן, ומסתלק, ויישאר סכום הכתובה שנוי במחלוקת ביניהן, עד שיתברר מי זכאית בכתובה, אלו דברי ר' טרפון.

ר' עקיבא אומר: אין זו דרך מוציא מידי עבירה, שמא לא תקבל האשה שקידש באמת את הכתובה המגיעה לה, עד שיתן גט וכתובה לכל אחת ואחת מהן. וכן אם גזל אדם אחד מחמשה ואין יודע מאיזה מהם גזל, וכל אחד ואחד אומר: "אותי גזל" — מניח את סכום הגזילה ביניהן, ומסתלק והם ידונו ביניהם מי יקבל את דמי הגזילה, אלו דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: אין זו דרך מוציא מידי עבירה, עד שישלם את מלוא סכום הגזילה לכל אחד ואחד מהם.

ב גמרא תחילה מדייקים בלשון המשנה: "קידש אחת מחמש נשים "— קתני [שנה] כאן, ואילו "בעל אחת מחמש נשים לשם קידושין "— לא קתני [שנה], שבענין זה יש דין אחר. וכיוצא בו בסופה של המשנה: "גזל אחד מחמישה "קתני [שנה] כאן, ואילו "לקח" (קנה) לא קתני [שנה]. ולפי דקדוק זה מני מתניתין [כדעת מי משנתנו]: לא כדעת התנא קמא [הראשון] ולא כדעת ר' שמעון בן אלעזר?

ומה עניינה של מחלוקת זו — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא נחלקו ר' טרפון ור' עקיבא על מי שקידש אחת מחמש נשים, ואינו יודע איזו מהן קידש, שהכל מודים במקרה זה שמניח כתובה ביניהן ומסתלק. על מה נחלקו — על זה שבעל אחת מהן לשם קידושין, שר' טרפון אומר: מניח כתובה ביניהן ומסתלק, ואילו ר' עקיבא אומר: אין דרך להוציאו מידי עבירה עד שישלם לכל אחת ואחת, שכיון שקידש אשה בצורה בלתי הגונה — הרי זה מן הראוי לקנסו ולפצות את האשה שקידש ולא להסתפק בהעמדת דברים על הדין בלבד.

וכן לא נחלקו ר' טרפון ור' עקיבא על מי שלקח (קנה) מקח מחמשה בני אדם ואין יודע מאיזה מהן לקח — שהכל מודים במקרה זה שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק. לא נחלקו אלא במי שגזל מחמשה, שאמר ר' טרפון: מניח גזילה ביניהם ומסתלק, ור' עקיבא אומר: אין דרך להוציאו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, שאין לו תיקון עד שמובטח הוא שאמנם השיב את הגזילה לבעליה.

ונדייק: מדקאמר [ממה שאמר] ר' שמעון בן אלעזר כי ב"קידש" ו"לקח" לא פליגי [אינם חלוקים], מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] שעליו הוא חולק סבר שפליגי [נחלקו] ב"קידש" ו"לקח", אבל ב"בעל" ו"גזל" מודה ר' טרפון. ומעתה, משנתנו מני [כדעת מי היא]?

אי [אם] כדעת תנא קמא — ליתני [שישנה] "קידש" וגם "לקח", ולא "גזל", שהרי לפי דעתו ב"גזל" מודה ר' טרפון, אי [ואם] כדעת ר' שמעון בן אלעזר — ליתני [שישנה] "בעל" ו"גזל"? שלדעתו רק בבעל נחלקו ר' טרפון ור' עקיבא ולא ב"קידש"!

ומשיבים: לעולם יש לומר שמשנתנו כדעת ר' שמעון בן אלעזר היא, ומאי [ומה] פירוש "קידש" — כוונתו קידש בביאה. ותנא [ושנה] בלשון "קידש", להודיעך כחו של ר' עקיבא עד כמה הוא מחמיר,

דאף על גב דאיסורא דרבנן עבד [שאף על פי שרק איסור מדברי חכמים עשה בכך], שהרי לא בעל את האשה בזנות, אלא לשם קידושין, ועבר רק על דברי חכמים שאין מקדשים לכתחילה בביאה, בכל זאת קניס [קונס] אותו ר' עקיבא! מצד שני תנא [שנה] לשון "גזל", להודיעך כחו של ר' טרפון עד כמה הוא מיקל, דאף על גב דאיסורא דאורייתא עבד [שאף על פי שאיסור מן התורה עשה], מכל מקום לא קניס [קנס] אותו אפילו במקרה זה.

ג משנה האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים והיה בנה עמהם, ואחר זמן באת (באה) האשה למקומה, ואמרה: "מת בעלי ואחר כך מת בני" — הרי זו נאמנת במה שהעידה, ומותרת להינשא ופטורה מן הייבום, שהרי כשיצאה למדינת הים היו לה בנים והיתה בחזקת מותרת לשוק. אבל אם אמרה: "מת בני ואחר כך מת בעלי" — אינה נאמנת להתייבם, ומכל מקום חוששין לדבריה שמא היא אלמנה מבעל בלא בנים, ולכן חולצת כדי להיפטר מזיקת היבם, ולא מתייבמת.

אם יצאה עם בעלה בלא בנים וחזרה לבדה והעידה: "ניתן לי (נולד לי) בן במדינת הים", ואמרה: "מת בני ואחר כך מת בעלי" — נאמנת אפילו להתייבם, שבחזקת שאין לה בנים יצאה. אבל אם אמרה "מת בעלי ואחר כך מת בני" — אינה נאמנת להיפטר בלא ייבום ובכל אופן חוששין לדבריה, וחולצת ולא מתייבמת.

אמרה, "ניתן לי (נולד לי) יבם במדינת הים", שכשיצאה המשפחה למדינת הים לא היה לה יבם, והיא אומרת שנולד בינתיים אח לבעלה, והוסיפה ואמרה: "מת בעלי ואחר כך מת יבמי", או שאומרת: "מת יבמי ואחר כך בעלי" — בכל מקרה נאמנת לגמרי, שהרי כשיצאה לא היתה בחזקת זקוקה לייבום, ורק מפיה באה אלינו הידיעה שנולד יבם.

אבל אם הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, ואמרה: "מת בעלי ואחר כך יבמי", או שאמרה: "מת יבמי ואחר כך בעלי" — אינה נאמנת, שכן אין האשה נאמנת לומר "מת יבמי" שתנשא לחוץ על פי עדות זו, ולא נאמנת לומר "מתה אחותה" של עצמה, כדי שתכנס לביתו (תינשא לבעל אחותה), ואין האיש נאמן לומר "מת אחי" כדי שייבם את אשתו של האח, ולא נאמן לומר "מתה אשתו" שלו, כדי שישא את אחותה של אשתו בהיתר. שלא סמכו חכמים על עדות בלתי שלימה אלא במקום של חשש לעיגון אשה.

ד גמרא בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן שאלה זו: המזכה גט לאשתו, שמינה אדם לקבל גט בשביל אשתו, ואמר זאת בלשון זיכוי, שמזכה לה גט, במקום שיש יבם, מהו? האם לומר: כיון דסניא ליה [שהיא שונאת אותו] את היבם, אם כן זכות הוא לה בקבלת הגט, שעל ידי כן נאסרת ליבם, וכלל הוא כי זכין לאדם שלא בפניו, ואין צורך בנוכחותו שימסור לה הגט, ואף כאן לא היה צריך להמתין, אלא מיד כשזיכה את הגט לשליח כבר נחשב הגט כבעל תוקף. או דלמא [שמא], כיון דזימנין דרחמא ליה [שפעמים היא אוהבת אותו את היבם], הרי גט זה חוב הוא לה, שעל ידי הגט היא נאסרת על היבם באיסור גרושת אחיו וכלל הוא שאין חבין לאדם שלא בפניו, וכל עוד לא קיבלה הגט לידה, אין לו תוקף.

אמר ליה [לו] רב נחמן: תנינא [שנינו] תשובה לדבר במשנתנו: וחוששין לדבריה, וחולצת ולא מתייבמת. שכן במשנתנו נאמר שחוששים בכל מקרה, גם כשעדותה באה לפוטרה מן היבם וגם כשעדותה באה כדי להתייבם, משמע שאין אנו מחליטים אם הייבום נחשב לה כזכות או כחובה, אלא שזה נשאר בגדר ספק.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: המזכה גט לאשתו במקום שהיתה קטטה ביניהם, מהו? וצדדי השאלה: כיון דאית [שיש] לה קטטה בהדיה [איתו] — זכות הוא לה בגט. או דלמא [שמא], ניחא דגופא עדיף [נוחיות של גופה עדיפה] לה, שהיא מעדיפה להיות נשואה, למרות הקטטה שבינה לבין בעלה? ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ממה שאמר ריש לקיש, פתגם הוא שאומרות נשים: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [טוב לשבת בצוותא מלשבת אלמנה, בודדה], משמע שאשה מעדיפה חברת בעל כלשהו על הבדידות.

אביי אמר: יש פתגם עממי אחר, שהיו אומרים: דשומשמנא גברא, כורסיה בי חרתא רמו לה [זו שבעלה קטן כנמלה, שמים לה כיסא בין השרות], כלומר, היא מרוצה ומתגאה בזה שיש לה בעל כלשהו. רב פפא אמר פתגם אחר: דנפצא גברא תיקרי בסיפי בבא ותיתיב [זו שבעלה הוא מנפץ צמר, שמלאכתו נחשבת לבזויה, תזמין עצמה לסף הפתח ותשב שם] להראות לכל שהיא אשה נשואה.

רב אשי אומר פתגם זה: דקולסא גברא, לא בעיא טלפחי לקידרא [זו שבעלה הוא מוכר קלחי כרוב, שמלאכתו בלתי חשובה, אינה רוצה אפילו עדשים לקדרה], שהיא שמחה כל כך שיש לה בעל עד שמוכנה לוותר מלקבל ממנו גם מזונות בסיסיים. על כל אלה מעירים, תנא [שנה החכם]: וכולן, כל הנשים הללו — מזנות ותולות בבעליהן.