תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה], כלומר, מעבר לתקופת האבל של שנים עשר חודש כבר עברו כמה וכמה שנים, ולא דרכיה למספדיה [ואין הדרך לספוד אותו] לאחר זמן כה רב,

ובנוגע לנתינים (הגבעונים) ניקרינהו ונפייסינהו [נקרא להם ונפייס אותם]. ולכן נאמר: "ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם... מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'. ויאמרו לו הגבענים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו' יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו'" (שמואל ב' כא, ב-ו), מיפייס ולא פייסינהו [ניסה לפייסם בדברים אחרים ולא התפייסו].

אמר דוד: שלשה סימנים יש באומה זו של ישראל, שהם הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים. רחמנים — דכתיב [שנאמר]: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג, יח). ביישנין — דכתיב [שנאמר]: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" (שמות כ, יז), ויראה שעל פניו של אדם היא ביישנותו. גומלי חסדים — דכתיב [שנאמר]: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). כל שיש בו שלשה סימנים הללו — ראוי להדבק באומה זו של ישראל, ומי שאין בו תכונות אלה איננו ראוי להיות קשור בישראל, וכיון שראה דוד את אכזריותם של הגבעונים, גזר עליהם שלעולם לא יתערבו עוד בישראל.

וממשיכים בהסברת סיפור המעשה, שנאמר: "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי" (שמואל ב' כא, ח). ושואלים: מאי שנא הני [במה שונים אלה] שבחר דווקא בהם ולא מצאצאי שאול האחרים? אמר רב הונא: העבירום את צאצאי שאול לפני ארון הברית, כל שארון קולטו שנדבק לשם ולא יכול לזוז — למיתה, כל שאין ארון קולטו — לחיים.

מתיב [מקשה] רב חנא בר קטינא נאמר: "ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן בן שאול" (שם ז), ואם בארון היה הדבר תלוי — מה מקום לחמלת המלך? ומשיבים: שלא העבירו לפני הארון כלל.

ומעתה שואלים לגוף הדבר: וכי משוא פנים יש בדבר? שאם מוסרים את ההחלטה בידי שמים, מדוע התערב דוד בדיני נפשות ומדוע לא העבירו? אלא עונים בדרך אחרת: שהעבירו וקלטו הארון, ובקש עליו דוד רחמים, ופלטו. ושואלים: ואכתי [ועדיין] קשה: וכי משוא פנים יש בדבר? אלא, שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון. ולא עשה מעשה אחר.

על עצם המעשה המתואר במקרא מקשים, והא כתיב [והרי נאמר]: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז), ובני שאול לא חטאו כלל, ומדוע הומתו? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת (ומצוה אחת) מן התורה באופן כזה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. שהרי המתת הגבעונים על ידי עם ישראל היה בה חילול השם, וכדי לתקן את הדבר עשו על פי דבריהם, למרות שהם נגד מצוות התורה.

נאמר שם: "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חית השדה לילה" (שמואל ב' כא, י), שלא ניתנו לקבורה עד ימות הגשמים. ומקשים: וכיצד זה השאירום בלא קבורה כל אותו זמן והא כתיב [והרי נאמר] במחוייבי מיתה: "לא תלין נבלתו על העץ" (דברים כא, כג)!

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא. כיצד? שהיו עוברים ושבים מן הגויים אומרים: מה טיבן של אלו התלויים כאן כל אותו זמן? אמרו להם: הללו בני מלכים הם. ומששאלו ומה עשו שנידונו בכך? היו עונים להם: פשטו ידיהם וגרמו נזק בגרים גרורים, כלומר, לא גרים של אמת אלא גרים שנגררו אחר עם ישראל רק מתוך חשבון. אמרו אותם עוברים ושבים: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו. ומה בני מלכים הפוגעים בגרים כך עושים להם, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך נוהגים בהם, ישראל עצמם על אחת כמה וכמה!

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים, שנאמר: "ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר" (מלכים א' ה, כט), וכל אלה, מן הגרים היו. ושואלים: ודלמא [ושמא] ישראל הוו [היו] אותם החוצבים והסבלים? ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך], דכתיב [שהרי נאמר]: "ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד" (שם ט, כב).

ומקשים: מי אמר שפועלים אלה היו עבדים, ודלמא דוגזר בעלמא [ושמא שכירות סתם] היתה זו שעבדו עבור המדינה, ולא כעבדים. אלא מהכא [מכאן] נלמד הדבר, שנאמר: "ויספר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלושת אלפים ושש מאות. ויעש מהם שבעים אלף (נשא) סבל ושמנים אלף חצב בהר ושלושת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם" (דברי הימים ב' ב, טז-יז), משמע שאותם סבלים וחוצבים אכן היו גרים, ומספר זה של גרים בא מן הגרים שהתגיירו בשל קידוש השם שהיה בעונשם של צאצאי שאול.

ושוב חוזרים ממעשה זה לעיקרו של הדיון, ונתינים האם דוד גזר עליהם? הלא משה גזר עליהם, דכתיב [שנאמר]: "מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט, י), משמע שהיה מעמד מיוחד של חוטבי עצים ושואבי מים גם בימי משה, מן הגרים הגרורים שנוספו בימיו, והיו כחטיבה לעצמה שאינה ככל ישראל! ומשיבים: משה גזר לההוא דרא [לאותו דור] בלבד, שישארו נפרדים, ואילו דוד גזר לכולי דרי [לכל הדורות].

ומקשים: ואכתי [ועדיין] הרי יהושע הוא שגזר עלייהו [עליהם], דכתיב [שנאמר]: "ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט, כז)! ומשיבים: יהושע גזר גזירה זו בזמן שבית המקדש קיים ("למזבח ה"'), ודוד גזר אף בזמן שאין בית המקדש קיים.