בימי רבי בקשו להתיר נתינים, להשוותם לכל ענין לשאר ישראל ולהתירם לבוא בקהל. אמר להם רבי: אם אמנם שאת חלקנו נתיר ונאמר שבית דין מפקיר את זכות עם ישראל להעביד את הגבעונים, וייעשו כעבדים משוחררים, אולם את חלק המזבח מי יתיר? והלא הם שייכים גם למקדש ולמזבח!

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על מה שאמר ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: חלק עדה, אותו חלק בשיעבוד הגבעונים לעדה — לעולם אסור ואין לו היתר, חלק מזבח, בזמן שבית המקדש קיים — אסור, בזמן שאין בית המקדש קיים — שרי [מותר].

א משנה אמר ר' יהושע: שמעתי בשם רבותי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו, ושמעתי גם שהסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ואין לי דרך לפרש את הסתירה הזו שבין המסורות הללו.

אמר ר' עקיבא: אני אפרש, סריס אדם, כלומר, מי שנסתרס לאחר שנולד — חולץ וחולצין לאשתו, מפני שהיתה לו שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה). ואילו סריס חמה, שנולד כשהוא סריס — לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שלא היתה לו שעת הכושר, שהרי מתחילתו היה בגדר סריס, שלא היה מסוגל להוליד.

ר' אליעזר אומר: לא כי, אלא להיפך: סריס חמה — חולץ וחולצין לאשתו, מפני שיש לו רפואה, סריס אדם — לא חולץ ולא חולצין לאשתו, מפני שאין לו רפואה.

העיד ר' יהושע בן בתירא על אחד ושמו בן מגוסת שהיה בירושלים והיה סריס אדם, ויבמו את אשתו, לקיים ולאשר את דברי ר' עקיבא.

הסריס חמה לא חולץ ולא מייבם, וכן איילונית, אשה שיש בה פגם מהותי בכושר הרבייה ואינה יכולה ללדת — לא חולצת ולא מתייבמת.

הסריס שחלץ ליבמתו — לא פסלה על ידי כך לכהונה, שחליצתו אינה נחשבת לחליצה. אולם אם בעלה — פסלה, ומדוע, מפני שהיא בעילת זנות. שכן ביאתו אין בה מצות ייבום ויש בה עבירה שבא על אשת אחיו. וכן איילונית שחלצו לה אחין — לא פסלוה, אבל אם בעלוה — פסלוה, מפני שבעילתה להם בעילת זנות היא.

ב גמרא שואלים: מכדי [הרי] שמעינן [שומעים, יודעים אנו] כי לדעת ר' עקיבא שאמר שחייבי לאוין כחייבי כריתות דמו [נחשבים] לענין תפיסת קידושין, וכל הנובע מכך, וחייבי כריתות לאו [לא] בני חליצה וייבום נינהו [הם], וכיון שסריס אדם הוא בגדר פצוע דכא, יש לגביו איסור לא תעשה שישא אשה מישראל, ואם עבר ונשא — אין נישואיו תופסים לר' עקיבא, ומדוע תיחשב איפוא חליצתו חליצה!

אמר ר' אמי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנשא אחיו של סריס גיורת, ור' עקיבא סבר לה [סבור בזה] כשיטת ר' יוסי, שאמר כי קהל גרים לא אקרי [אינו נקרא] קהל, ולכן גם האסורים לבוא בקהל מותרים לשאת גיורת.

ומקשים: אי הכי [אם כך] יבומי נמי מייבם [יוכל הסריס גם כן לייבם] את הגיורת! ומשיבים: אין הכי נמי [אמנם כן, כך הוא גם כן] ואיידי [ומתוך] שאמר ר' יהושע חולץ שלדעתו קהל גרים נקרא קהל, אמר איהו נמי [הוא גם כן] חולץ, והוא הדין שלדעתו גם מייבם.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך הוא פירוש הדברים, דקתני [ששנה במשנתנו]: העיד ר' יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהיה בירושלים והיה סריס אדם ויבמו את אשתו לקיים ולחזק את דברי ר' עקיבא, משמע שלשיטת ר' עקיבא גם לייבם מותר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

מתיב [מקשה] רבה: ממה ששנינו: פצוע דכא, וכרות שפכה, סריס אדם, והזקן שאינם יכולים להוליד — או חולצין או מייבמין. ומבואר כיצד: מתו אלה ולהם נשים, ולהם אחין, ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן, או נתנו גט, או שחלצו — מה שעשו עשו, ואם בעלו האחים וייבמו את הנשים הללו — קנו, כפי שזה בכל יבמה.

ואם מתו אחין של אלו, ועמדו הן ועשו מאמר בנשותיהן של האחים, או נתנו גט או חלצו — מה שעשו עשו. ואם בעלו וייבמו את נשותיהם של האחים שמתו — קנו, ואסור להם לקיימן, משום שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב), אלמא [מכאן] שבתוך קהל ה' עסקינן [אנו עוסקים] שיש בהם איסור זה, ולא בגרים!

אלא אמר רבה: יש לפרש את המשנה כגון שנפלה לו לאדם יבמה, ולבסוף נפצע ונסתרס, שמתחילה חלה עליו מצות ייבום, ולפיכך חולצת.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן ליתי [שיבוא] איסור פצוע דכא ונידחי [וידחה] את העשה של ייבום! מי לא תנן [האם לא שנינו במשנה] בכגון זה, רבן גמליאל אומר: שני אחים נשואים לשתי אחיות ואחת מהן קטנה שהשיאוה אחיה, שאין נישואיה מדברי תורה, ומת הנשוי לגדולה, אם מיאנה הקטנה בבעלה — מיאנה, ובטלו נישואיה, ומייבם את אחותה,

ואם לאו [לא] — תמתין הקטנה, ולא יבעל אותה עד שתגדיל, שהרי היא אסורה משום אחות זקוקתו, ואז תצא הלזו, האחרת, משום אחות אשה. אלמא, אתי [מכאן שבא] איסור אחות אשה ודחי [ודוחה] את מצות הייבום שחלה עליו קודם. הכא נמי [כאן גם כן] ניתי [יבוא] איסור פצוע דכא, ונידחי [וידחה] את חיוב הייבום!

אלא אמר רב יוסף: שיטת האי תנא [תנא זה] של משנתנו — שיטת הך תנא דבי [תנא זה של בית מדרשו] של ר' עקיבא היא. שאמר: רק מחייבי לאוין של שאר (שיש בהם צד של קירבת משפחה) הוי [הריהו] ממזר, מחייבי לאוין גרידי [סתם] לא הוי [אינו] ממזר, ויש איפוא תפיסת נישואין גם לסריס ויכול לחלוץ.

לגופה של ההלכה שואלים: מדוע חלה בכלל על הסריס מצות ייבום, איקרי [אקרא] כאן את האמור בפרשת ייבום "להקים לאחיו שם" (שם כה, ז), והא לאו בר הכי [וזה אינו יכול לעשות כן] עכשיו, גם אם היתה לו קודם שעת הכושר, ומה מקום לדין ייבום כזה?

אמר רבא: אם כן, שאתה אומר שכל שאינו ראוי להוליד אין מצות ייבום חלה עליו, גם אם היתה לו שעת הכושר מקודם, אם כן אין לך אשה שכשרה ליבם, שגם אם מת בעלה בדרך הטבע, מן הנמנע שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו, שוודאי באותה שעה לא היה מסוגל להוליד והריהו איפוא כסריס, ולא חלה כלל מצות ייבום! אלא ודאי, כיון שהיתה לו שעת הכושר לפני כן — נחשב הוא ראוי.

ומעירים: לשיטת ר' אליעזר במשנה שסריס אדם אינו חולץ, ואינו מתקשר בנישואין גם אם היתה לו קודם שעת הכושר, פירוקא [התירוץ] של רבא שמוכיח מכל אדם שסמוך למותו הרי הוא כסריס, פירכא [קושיה] היא!

ומשיבים: ר' אליעזר סבור כי אין אדם סמוך למיתה נחשב לסריס, ומה שאינו מסוגל להוליד אז הוא כי התם כחישותא דאתחילה ביה [שם, חולשה שהתחילה בו] סמוך למותו, שאינו מסוגל לבוא על אשה, אבל אין זה פגם בכושר ההולדה שלו.

ובבירור הדברים למעשה שואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] סריס חמה? אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: כל