אם כן מצרי שני במאי [במה] יטהר זרעו שיוכל להיות דור שלישי, הרי אסור לבוא בקהל? שהרי אינו יכול לשאת לא בת ישראל ולא גיורת! ומשיבים: דלמא דאי עבר ונסיב [שמא שאם עבר ונשא] גיורת או בת ישראל. ודוחים: במקרה של "דאי" ["שאם"] לא כתיב קרא [נאמר הכתוב], שאין הכתוב מדבר אודות דבר הבא רק על ידי מעשה אסור.

ומקשים: הרי ממזר, שהוא מקרה של "דאי" ["שאם"], וכתביה קרא [ואמרו הכתוב], שהרי ממזר יצירתו בעבירה! ומשיבים: "דאי" לאיסורא ["שאם" לאיסור] — כתב, "דאי" להיתרא ["שאם" להיתר] — לא כתב, שיתכן שיהא כתוב במקרא דבר שנעשה באיסור — כדי לאסור אותו או להחמיר עליו. אבל היתר של דבר שנוצר רק מתוך איסור — לא נכתב.

ומקשים: הרי מחזיר גרושתו אחרי שהיתה נשואה לאחר, שיש שם "דאי" להיתרא ["שאם" להיתר] וכתביה [וכתבו]? שכן מן הכתוב בענין זה "תועבה היא" למדים אנו, שאף שהיא עצמה אסורה — מכל מקום אם עברה וחזרה ונישאה לבעלה הראשון, בניה כשרים! ומשיבים: התם [שם] משום עיקר איסורא [האיסור] הוא דכתביה [שכתבו] שאסור לבעלה להחזירה, ואת ההיתר לגבי הבנים למדים אנו בדרך אגב.

א תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט), ויש לתמוה: אם נאמר בכתוב זה "בנים" למה נאמר גם "דורות", ואם נאמר "דורות" למה נאמר "בנים"? שהרי היה יכול לכתוב "בן שלישי יבוא", או "דור שלישי יבוא" ולא לכתוב כלל "בנים"! ומסבירים: אם היה נאמר "בנים" בלבד ולא נאמר "דורות", הייתי אומר שהדבר תלוי בבנים: בן ראשון ושני שנולד למצרי אסור, שלישי — מותר, לכך נאמר גם "דורות" ללמד שאין הדבר תלוי במספר הבנים אלא בדורות.

ולהיפך, אם היה נאמר "דורות" ("דור שלישי") בלבד ולא היה נאמר "בנים", הייתי אומר שמונים את סדר הדורות רק למן אותן העומדים על הר סיני, שדור שלישי נחשב מאותם שהיו באותה תקופה ושלושה דורות לאחר מכן מותר, לכך נאמר "בנים".

נאמר בפסוק: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם" (דברים כג, ט), ופירושו: מהם מנה, כלומר, מאותם שנתגיירו אתה מתחיל למנות דורות, שהם עצמם נחשבים דור ראשון ובני בניהם מותרים. ועוד למדים מ"להם" הכתוב בלשון רבים — הלך אחר פסולן, שאם נשא מצרי אשה ישראלית, או שמצרית נישאה לישראלי באיסור — הנולד מהם, אף שאחד מהוריו אינו פסול — הריהו הולך אחר הפסול ומונים לו עד דור שלישי.

ומעירים: ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "להם" ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "אשר יולדו". דאי כתב רחמנא [שאילו אמרה התורה] רק "אשר יולדו" הוה אמינא [הייתי אומר] מבניהם מנה דורות, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "להם" — שהם עצמם נקראים דור ראשון. ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק "להם", הוה אמינא [הייתי אומר] מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה (העובר) הם נחשבים חד [אחד], שהבן נחשב כחלק ממנה, וגם הוא ייחשב מצרי ראשון, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] "אשר יולדו" שהדבר תלוי בלידה, והוולד הזה נחשב מצרי שני.

ועוד איצטריך למיכתב [הוצרך לכתוב] "להם" הכא [כאן] לגבי מצרי, לומר שהולכים אחרי הפסול, ואיצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] "לו" גבי [אצל] ממזר ("גם דור עשירי לא יבוא לו". שם ג).

דאי כתב רחמנא הכא [שאילו כתבה התורה רק כאן] במצרי, הייתי אומר כי רק בו הולכים אחרי פסול משום שהוא בא ונוצר מטיפה (זרע) פסולה, של מי שאינו ישראלי, אבל ממזר שבא מטיפה כשרה, שהרי הוריו, אף שחטאו, ישראלים כשרים היו — אימא [אמור] שלא, לכן השמיע לנו בממזר.

ולהיפך: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] גבי [אצל] ממזר הייתי אומר משום שאין הוא ראוי לבוא בקהל לעולם, אבל הכא [כאן] אימא [אמור] שלא, לכן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה — בנה שלישי הואי [הוא]. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] כי בתר דידיה שדינן ליה [אחריו, אחר האב, אנחנו מטילים, מחשיבים אותו] ולא לפי אמו,

מתיב [מקשה] רב יוסף על כך ממה ששנינו, ר' טרפון אומר: יכולין ממזרים ליטהר במשך הדורות. כיצד? ממזר נשא שפחה — הרי הולד עבד. שחררו אביו הממזר, שהוא בעל השפחה, את הוולד — נמצא הוולד בן חורין, וכשר. אלמא בתר דידה שדינן ליה [מכאן שאחריה, אחרי האשה, אנחנו מטילים, מחשיבים אותו], שאומרים שהוולד איננו ממזר אלא עבד! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] בעבדים שאמר קרא [הכתוב]: "האשה וילדיה תהיה לאדניה" (שמות כא, ד), ומכאן שלגבי שפחה אין הולכים כלל אחר האב.

מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו, אמר ר' יהודה: מנימין גר מצרי, היה לי חבר, מתלמידי ר' עקיבא, ואמר: אני מצרי ראשון, ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני מצרית שניה, כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל. ואי סלקא דעתך בתריה דידיה שדינן ליה [ואם עולה על דעתך לומר שאחריו אנחנו מטילים, מחשיבים אותו את הוולד] אפילו אם ישא אותו בן מצרית ראשונה נמי [גם כן] יהיה בן בנו מותר! ומשיבים: הא אמר ליה [הרי כבר אמר לו] ר' יוחנן לתנא: תני [שנה] מצרית ראשונה.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן להיפך: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה — בנה שני הואי [הוא]. אלמא [מכאן] אנו רואים כי בתר אימיה שדינן ליה [אחר אמו אנחנו מטילים, מחשיבים אותו],

אמר ליה [לו] אביי: אלא הא [זו] שאמר ר' יוחנן: הפריש קרבן חטאת (המובא מן הנקיבה) כשהיא מעוברת, וילדה אחר כך נקיבה, אם רצה — מתכפר בה והוולד ירעה עד שיפול בו מום וייפדה ויפלו דמיו לנדבה, ואם רצה — מתכפר בולדה והיא עצמה תרעה עד שיפול בה מום.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי עובר לאו [לא] ירך אמו הוא אלא נחשב כיצור בפני עצמו, למרות שאיננו נפרד ממנה עדיין — הוה ליה [הרי הוא] כמפריש שתי חטאות לאחריות, שאדם החושש שמא יאבד קרבן חטאתו ומפריש שתים, שישתמש בכל אחת מהן שירצה, ואמר על כך רב אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות — מתכפר באחת מהן, והשניה תרעה עד שיפול בה מום, ותיפדה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי עובר ירך אמו הוא ונחשב כחלק ממנה, אם כן הוה ליה [הרי הוא] ולד חטאת, וולד חטאת למיתה אזיל [הולך], שאין מניחים לוולד הזה לרעות, אלא גורמים לו שימות כיון שנתקדש בקדושת חטאת אגב אמו, ובודאי אי אפשר להתכפר בו. נמצא שר' יוחנן עצמו סבור כי אין הוולד נחשב כחלק מאמו, ומדוע בענין המצרי אומרים שהולך אחר אמו?

אישתיק [שתק] רב דימי שלא מצא דרך להשיב לו לפי שעה. אמר ליה [לו] אביי מדעת עצמו: דלמא שאני התם [שמא שונה שם] בענין מצרי ומצרית, דכתיב [שנאמר] בהם "אשר יולדו" (דברים כג, ט), כלומר, הכתוב תלאו בלידה, ולכן הכל תלוי בלידת הבנים. אמר ליה [לו] רב דימי: אכן קרקפנא (בעל ראש) כלומר, אדם גדול וחשוב, חזיתיה לרישך ביני עמודי [ראיתי את ראשך בין העמודים] של בית המדרש בטבריה כי [כאשר] אמר ר' יוחנן להא שמעתא [את ההלכה הזו], כלומר, כיוונת ממש לדברי ר' יוחנן כאילו היית שם.

ומבררים עוד את הנושא, טעמא [הטעם], דווקא כאן במצרי, משום דכתיב [שנאמר] "אשר יולדו" ולכן הולכים הוולדות אחר האם דווקא, הא בעלמא [הרי בכלל], בשאר אסורי קהל — בתר אבוה שדינן ליה [אחרי אביו אנו מטילים אותו]. ושואלים: אלא הא [זו] שאמר רבא: גויה מעוברת שנתגיירה — בנה (שהיה אז עובר), אין צריך טבילה. אמאי [מדוע] אין צריך טבילה? הרי אין הוא הולך אחר אמו!

וכי תימא [ואם תאמר] שהטעם הוא משום מה שאמר ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: דבר תורה, כלומר, דין תורה עצמו לענין טבילה הוא: אם היה רובו של הטובל מכוסה וחוצץ בדבר שהוא מקפיד עליו, שמעונין להסירו — הרי זה חוצץ כל עוד לא הסירו, והטבילה אינה טבילה, אבל רובו שאינו מקפיד עליו, שאינו מעונין להסירו — אינו חוצץ. לפי שיטה זו אפשר לומר שהעובר שהיה מכוסה במעטה (בגוף אמו) אך כיון שאיננו מקפיד עליו, שהרי צריך לה, אפשר לחשוב זאת כאילו העובר עצמו טבל במים.