והביכורים נוהגין בשאר שני שבוע, כלומר, בכל השנים של מחזור השמיטה, ואילו מעשר שני אינו נוהג בשנה השלישית והשישית של השמיטה. ואין להם פדיון, מה שאין כן במעשר. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] ששנה ושייר.

וחוזרים לעצם הדיון בענין איסור ערל במעשר: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשאלה זו ממה ששנינו: נשתיירו בו בזה שנימול ציצין המעכבין את המילה — הרי זה אינו אוכל לא בתרומה, ולא בפסח, ולא בקדשים, ולא במעשר. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא למעשר דגן, והרי זה פתרון לשאלתנו, ודוחים: לא, מעשר זה שאמרנו — מעשר בהמה הוא.

ותוהים: מעשר בהמה היינו [הרי זה] קדשים, ומדוע ידון בו לעצמו? ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] מי לא תנן [האם לא שנינו] פסח וקתני [ושנינו] גם קדשים!

ודוחים: בשלמא [נניח] פסח וקדשים צריכי [צריכים] להיאמר לעצמם, ומדוע, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק פסח הייתי אומר: משום שפסול ערלות בפסח כתיבא [נאמרה] במפורש, אבל קדשים שלא נאמר בהם הדבר — אימא [אמור] שלא. ולהיפך: אי תנא [אילו היה שונה] רק קדשים, הוה אמינא [הייתי אומר] מאי [מה הם] קדשים — פסח. שנאסר במפורש לערל, אבל בשאר הקדשים אין פסול ערילות. אלא מעשר בהמה למה לי? הלא הוא בכלל שאר הקדשים. ולכאורה ראיה היא שמעשר זה הוא מעשר שני!

ודוחים באופן אחר: אלא הכוונה "במעשר" היא מעשר ראשון הניתן ללויים, ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: מעשר ראשון אסור לזרים, ואינו נאכל אלא ללויים בלבד. ושמא, כיון שאסור לזרים — אסור גם לערלים, ואין מכאן ראיה למעשר שני המותר לזרים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מדתני [ממה ששנה] ר' חייא בר רב מדפתי ברייתא זו: ערל אסור בשתי מעשרות. ונברר, מאי לאו [האם לא] שני מעשרות אלה הם אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא למעשר ראשון וכדעת ר' מאיר, כלומר, "מעשר דגן" הוא מעשר ראשון.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה אדומה. טבול יום, מי שטבל לטהרתו ועדיין לא העריב שמשו — אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר. מחוסר כפורים, מי שחייב להביא קרבן לגמר טהרתו, כגון זב ומצורע, או יולדת ועדיין לא הביא קרבנו — אסור בפרה ומותר בתרומה ובמעשר. ואם איתא [יש] מקום להלכה זו — ניתני [שישנה] גם כן הבדל נוסף: ערל אסור בתרומה, ומותר בפרה ובמעשר!

ודוחים: האי תנא [התנא הזה] של ברייתא זו — שיטת תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' עקיבא היא, דמרבי ליה [שהיה מרבה אותו] את הערל שיהיה כטמא, וכיון שהוא כעין טמא הריהו פסול אף לפרה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד) — לרבות את הערל לאיסור אכילת קדשים.

לגופו של דבר שואלים: ומאן תנא דפליג עליה [ומי הוא התנא שחולק עליו], על ר' עקיבא — התנא של ר' יוסף הבבלי היא (הוא). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שרפת אונן ומחוסר כפורים בפרה אדומה — כשרה, והוא התנא החולק על ר' עקיבא שהרי ייחסנו את הברייתא הקודמת לר' עקיבא, ובה נאמר שגם מחוסר כיפורים פסול בפרה, ותנא זה מכשיר בו. ר' יוסף הבבלי אומר: באונן — כשרה, במחוסר כפורים — פסולה.

ומעירים לגופה של ההלכה: ואף ר' יצחק סבר כי ערל אסור במעשר, שאמר ר' יצחק: מנין לערל שאסור במעשר — נאמר "ממנו" במעשר ("ולא בערתי ממנו בטמא". דברים כו, יד), ונאמר "ממנו" בפסח (כגון: "אל תאכלו ממנו נא". שמות יב, ט), מה "ממנו" האמור בפסח ערל אסור בו — אף "ממנו" האמור במעשר ערל אסור בו.

ומעירים: המלה "ממנו" בשני המקומות ודאי מופני [מופנה, מיותרת] כדי ללמוד גזירה שווה, דאי [שאם] לא מופני [מופנה] היא, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה באופן זה: מה לפסח שכן חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא וחמור הוא הרבה ממעשר, ואין איפוא ללמוד מפסח לענין מעשר. לאיי אפנויי מופני [על כן בהכרח שמופנה הוא] ולכן למדים בגזירה שווה זו של "ממנו".

ושואלים: מאי מופני [מה הוא המופנה בזה]? אמר רבא אמר ר' יצחק: תלתא [שלוש פעמים] "ממנו" כתיבי [נאמרו] בפסח ("אל תאכלו ממנו נא", "ולא תותירו ממנו עד בוקר", "והנותר ממנו". שמות יב, ט-י), והם נלמדים כך: חד לגופיה [אחד לגופו, לעצמו] שלא יאכל ממנו, וחד [ואחד] לגזירה שוה, וחד [ואחד] מהם בא לצורך אחר —

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שבא הכתוב ליתן לך מצות עשה של חיוב שריפה ("והנותר ממנו... באש תשרופו") אחר לא תעשה של "לא תותירו", אם כן איידי דכתיב [כיון שנאמר] שם "נותר" — כתיב נמי [נאמר גם כן] "ממנו", ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ליתן לו בקר שני לשריפתו, שאין שורפים את הנותר מן הפסח בבוקר הראשון לאחר זמנו שהוא יום טוב, אלא ממתינים לבוקר השני, חול המועד — אם כן איידי דכתיב [מכיון שנאמר] "עד בקר" כתיב נמי [נאמר גם כן] "ממנו".

וכן תלתא [שלוש פעמים] "ממנו" כתיבי [נאמרו] במעשר ("לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת". דברים כו, יד): חד לגופיה [אחד לגופו, לעצמו], וחד [ואחד] מלמד למה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, שבא הכתוב להתיר ביעור בשמן של תרומה טמאה, וחד [ואחד] מהם בא ללמד למה שאמר ריש לקיש.

שאמר ריש לקיש אמר ר' סמיא: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו (לסוך בו) — שנאמר: "ולא נתתי ממנו למת" (שם כו, יד) ונדייק: "למת" הוא שלא נתתי, הא [הרי] נתינה לחי דומיא [בדומה] לזו שנותנים למת — נתתי, ואיזה דבר ושימוש במעשר ששוה בחיים ובמתים — הוי אומר זו סיכה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: ואימא [ואמור] שהכוונה היא ליקח (לקנות) לו תמורתו ארון ותכריכים שכיוצא בו בחי שהוא קונה לעצמו בגדים וכלים? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: "ממנו" משמע מגופו של מעשר, ולא דבר שמקבלים תמורתו. רב אשי אמר תירוץ אחר: "לא נתתי" דומיא [בדומה] ל"לא אכלתי", מה להלן אכילה היא מגופו של מעשר — אף כאן נתינה היא מגופו.

על כל פנים שלושת "ממנו" הכתובים במעשר צריכים כל אחד לדרשה אחרת, ושואלים: ואם כן אכתי [ועדיין] מופנה מצד אחד הוא ש"ממנו" אחד מופנה בפסח בלבד לגזירה שווה. הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שמגזירה שווה המופנה אפילו מצד אחד למדין ואין משיבין עליה, אף שיש להשיב ולדחות מפני טעם כלשהו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בגזירה שווה המופנה מצד אחד למדין ומשיבין, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר]? שהרי כפי שאמרנו יש מה להשיב על ההשוואה בין פסח ומעשר!

ומשיבים: הך [זו] ההלכה שאמר ר' אבהו לענין ביעור בשמן תרומה — מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא [יוצאת], שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח) — בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה, שאת שתיהן צריך לשמור. ומלשון הכתוב נלמד גם כן כי אמר רחמנא [אמרה תורה] "נתתי לך" — משמעו: שלך תהא (תהיה), ותרומה טהורה אוכל אותה ומשתמש בה לצרכיו, וטמאה — להסקה תחת תבשילך. ומכאן שמותר לבער תרומה טמאה, ו"ממנו" שכתוב במעשר הוא מופנה, והרי כאן מופנה משני צדדים.

א שנינו במשנה: וכל הטמאים וכו' אסורים לאכול בתרומה, ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלו]? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: אמר קרא [הכתוב]: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד), אי זהו דבר ששוה