סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

ואוכלן (ומי שאוכלן) בטומאת עצמן כשהמעשר והביכורים עצמם טמאים, אף על פי שהוא טהור — לוקה על כך, מה שאין כן בתרומה, שביחס אליה לא קתני [שנה] גם את ההבדל הזה. אלמא תני [מכאן ששנה] ושייר ולא פירט את כל ההבדלים, וממילא אין להסיק ממה שלא נזכר ערל שהוא מותר במעשר.

א כיון שהזכרנו ברייתא זו דנים בה עתה לגופה, שנינו שביכורים אסורים לאונן, ור' שמעון מתיר. ושואלים: מנא להו [מניין להם] לחכמים שאסורים? — דכתיב [שנאמר]: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך... ותרומת ידך" (דברים יב, יז) ואמר מר [החכם]: "תרומת ידך" — אלו הבכורים, ואם כן איתקש [הוקשו, הושוו] בפסוק זה בכורים למעשר, ללמד: מה מעשר אסור לאונן — אף בכורים אסור לאונן.

ור' שמעון אומר: כיון שתרומה קרינהו רחמנא [קראה אותם התורה] דינם כתרומה, מה תרומה מותרת לאונן — אף בכורים מותר לאונן. וכן מה ששנינו שם שביכורים

חייבין בביעור, ור' שמעון פוטר. ומסבירים: מר [חכם זה, חכמים] מקיש ומר [וחכם זה, ר' שמעון] לא מקיש ביכורים למעשר, כפי שאמרנו.

ואסור לבער מהן בטומאה והאוכלן בטומאת עצמן אף שהוא טהור, לוקה, מנלן [מניין לנו] — דתניא כן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר, נאמר: "ולא בערתי ממנו בטמא" (שם כו, יד) בלשון כללית, וכוונתו: בין שאני האוכל טמא והוא המעשר טהור, בין שאני טהור והוא טמא. שבכל מקרה אסור לבער את המעשר בטומאה, ואכילתו אף היא בכלל ביעור.

ומוסיף התנא: והיכא [והיכן] מוזהר על אכילתו של מעשר בטומאה איני יודע, שאף שמן הפסוק מובן שהדבר אסור, לא ברור היכן נאמר איסור זה במפורש. ותוהים: טומאת הגוף של האוכל הלא בהדיא כתיב ביה [נאמרה בו], שנאמר בטומאת שרץ: "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" (ויקרא כב, ו), ומסבירים (להלן יבמות עד, ב), שמדובר כאן במעשר!

ואומרים: הכי קמיבעיא ליה [כך נשאלה לו]: טומאת עצמו של המעשר, מנין שאסור לאכול ממנו כשהוא טמא בטומאת עצמו? תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך" (דברים יב, יז), ולהלן (הלאה) בהמשך לגבי קרבנות שנפסלו הוא אומר "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל" (שם טו, כב), ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אפילו טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואינן חוששין, וקאמר רחמנא [ואמרה התורה]: ההוא דאמרי לך התם [אותו דבר שאמרתי לך שם] "בשעריך תאכלנו" שאין הבדל אם הוא טמא או שהוא טהור והבשר טמא — הכא [כאן] במעשר לא תיכול [תאכל], ואם כן למדנו שאסור לאכול אותם בטומאת עצמן.

שנינו שאסור לבער מעשר בטמא, מה שאין כן בתרומה. ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שאין הדבר כך בתרומה? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] במעשר: "ולא בערתי ממנו בטמא" (שם כו, יד), ויש לראות זאת כהדגשה למעט: ממנו, מן המעשר, אי [אין] אתה מבעיר בטמא, אבל אתה מבעיר בטומאה דברים אחרים, כגון שמן של תרומה שנטמא, שמותר להשתמש בו.

ושואלים: ואימא [ואמור] כך: ממנו מן המעשר אי [אין] אתה מבעיר — אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא! ודוחים: לאו [וכי לא] קל וחומר הוא? ומה במעשר הקל אמרה תורה "ולא בערתי ממנו בטמא" — קדש שהוא חמור לא כל שכן שאסור?!

ואומרים: אי הכי [אם כך], תרומה נמי [גם כן] קל וחומר הוא, שהתרומה בודאי מקודשת מן המעשר! ואומרים: הא כתיב [הרי נאמר] "ממנו" למעט!

ושואלים: ומה ראית לומר שקודש אסור לבער בטמא, ותרומה מותרת, ולא להיפך? והרי בכתוב עצמו לא נאמר דבר בענין זה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר כי קדש לא ממעיטנא [אין אנחנו ממעטים מאיסור זה] שכן פנקעכ"ס שהוא סימן של החומרות שיש בקודש ואין בתרומה:

דין פגול — קרבן שהכהן חשב להקטירו או לאכלו שלא בזמנו נפסל ונאסר באיסור חמור, וכן איסור נותר, שאסור לאוכלו אחרי זמן קצוב, והוא קרבן לשם ה', ומביאים קרבן מעילה אם משתמשים בו בשגגה, ויש איסור כרת על אכילתו בטומאה, ואסור לאונן.

ואומרים: אדרבה (להיפך) תרומה לא ממעיטנא [מיעט] שכן יש בה חומרות שסימנן מחפ"ז, שיש עונש מיתה בידי שמים על טמא שאוכלה במזיד, וזר שאכלה בשגגה צריך תמיד להוסיף חומש לכהן, מה שאין כן בקדשים לאחר שנזרק דמם, ואין לה פדיון כמו שיש לקדשים, ואסורה לזרים — מה שאין כן בקדשים, שיש קרבנות הנאכלים גם לזרים!

ומשיבים: הנך נפישן [אלה החומרות בקודש מרובות יותר]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] גם בלא נימוק זה: עונש כרת עדיפא [עדיף] וחמור מעונש מיתה בידי שמים.

שנינו שם שהאוכלן בטומאת עצמן לוקה, מה שאין כן בתרומה. ומדייקים מלשון זו: מילקא [ללקות] הוא דלא לקי [שאינו לוקה] כשאוכל תרומה בטומאת עצמה — הא איסורא איכא [הרי איסור יש בכך] — מנלן [מניין לנו] שיש בכך איסור? אמר קרא [הכתוב]: "בשעריך תאכלנו" (שם טו, כב), ויש כאן הדגשה "תאכלנו" — אותו בלבד, לזה ולא לאחר. שרק קרבנות שנפסלו מותר לאכול אפילו בטומאה אבל לא קודש אחר. וכלל הוא שכל לאו הבא מכלל עשה — עשה, ומכיון שלא נאמר בלשון איסור לא תעשה, והאיסור נובע רק ממצוה שנאמרה בלשון עשה, הרי איסור זה נחשב רק כעשה, ואין לוקים עליו.

וחוזרים לענין ראשון: הוכחנו כבר שאין להביא ראיה מן המשנה שהביא רב ששת, שכן לא נמנו בה כל ההבדלים שבין המעשר והתרומה, והתנא שנה ושייר. אמר רב אשי: מרישא נמי שמעת מינה [מראש, מתחילת המשנה, גם כן יכול אתה לשמוע ממנה] דתנא [ששנה] ושייר, וראיה לדבר — מדלא קתני מה שלא שנה] גם הבדל נוסף זה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר