מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, שהרי נאמר "רבבות" ומיעוט רבבות שתיים, וכן "אלפי" — מיעוט אלפים שנים, ואם כן, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה — לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל?! שהרי, כאמור, הדבר תלוי במספר!

אבא חנן אמר משום ר' אליעזר: הנמנע מפריה ורביה חייב מיתה, שנאמר בבני אהרן: "וימת נדב ואביהוא... ובנים לא היו להם" (במדבר ג, ד), הא [הרי] אם היו להם בנים — לא מתו. אחרים אומרים: הנמנע מפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז) בזמן ש"זרעך אחריך" — שכינה שורה, אין "זרעך אחריך" — על מי שורה השכינה? וכי על העצים ועל האבנים? ואם כן גורם לסילוק שכינה באופן זה, שאין מי שתשרה שכינה עליו.

א משנה נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — אינו רשאי לבטל עוד מפריה ורביה, אלא יגרשנה או ישא אחרת עמה. אם גירשה — מותרת לינשא לאחר, ואין אומרים שדווקא בגללה לא היו להם ילדים. ואם אף לשני לא ילדה — רשאי השני לשהות עמה עשר שנים. ואם הפילה — מונה עשר שנים משעה שהפילה.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — יוציא (יגרש) ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה, מפני שלא ברור שהדבר תלוי בה, כי שמא אין הזיווג ביניהם יפה לפריה ורביה.

אף על פי שאין ראיה לדבר לענין משך זמן זה, יש זכר לדבר, שנאמר: "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה" (בראשית טז, ג), שאחרי עשר שנים שלא ילדה — נשא אשה אחרת. וללמדך אגב כך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין, שהרי השנים שבהן אברהם ושרה חיו יחד קודם לכן, אינן נמנות להם. לפיכך, אם חלה הוא או שחלתה היא במשך הזמן, או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים בנפרד, שאינם יכולים לקיים פריה ורביה — אין עולין לו מן המנין.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ולילף [ונלמד] מיצחק שיעור זמן שהוא גדול יותר, דכתיב [שנאמר]: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה" (שם כה, כ), וכתיב [ונאמר]: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" (שם כו), משמע שיכול לשהות עשרים שנה! אמר ליה [לו]: יצחק אבינו ידע כי עקור (עקר) היה, וכיון שהדבר אינו תלוי בה לא היתה לו סיבה לשאת אשה אחרת.

ושואלים: אי הכי [אם כך], הלא אברהם נמי [גם כן] עקור היה כפי שאנחנו יודעים ממדרשים אחרים! אלא, הכתוב ההוא המתייחס לזמן שנולדו יעקב ועשו מיבעי ליה [נצרך לו] לא ללמדנו ענין הזמן שממתין אדם עד שתלד אשתו, אלא לכ מו שאמר ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל שאינו מענין סיפור התורה — כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב. כפי שמבואר אפשר ללמוד את מהלך חייו של יעקב מתוך המאורעות הקשורים בחיי ישמעאל, ולשם מנין השנים נחוץ גם הפסוק המספר מתי נולד יעקב. ואילו מן הכתוב באברהם למדים את הזמן של עשר שנים שממתינים בשביל ילדים.

אמר ר' יצחק: יצחק אבינו עקור (עקר) היה, שנאמר: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" (שם כא) — "על אשתו" לא נאמר, משום שלא רק היא היתה עקרה, אלא "לנכח" (ממול, כנגד ובמקביל) — מלמד ששניהם עקורים (עקרים) היו. ושואלים: אי הכי [אם כך] מדוע נאמר "ויעתר לו"? "ויעתר להם" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיבים: ההיעתרות היתה תלויה בו, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כיצחק בן אברהם, לתפלת צדיק בן רשע כרבקה בת בתואל.

אמר ר' יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים בתחילה — מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, ורצה שירבו בתפילה לפניו על בנים. ואגב אותו ענין אמר ר' יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר (רחת), כפי שנאמר "ויעתר" — ללמדנו: מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות. אמר ר' אמי: אברהם ושרה טומטמין היו מתחילה, שלא היו להם אפילו אברי מין ראויים, שנאמר: "הביטו אל צור