חצבתם ואל מקבת בר נקרתם" (ישעיהו נא, א) וכתיב [ונאמר] פסוק סמוך המבאר את הראשון, "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם" (שם ב), ללמד שכאילו נעשו להם איברים ("חוצבתם" ו"נוקרתם") לאחר זמן.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שרה אמנו אילונית היתה מתחילה, שנאמר: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד" (בראשית יא, ל), ומייתור המילים "אין לה ולד" למדים אנו שכוונתו שאפילו בית ולד (רחם) אין לה.

א אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: לא שנו ששוהה עשר שנים קודם קידושין אלא בדורות הראשונים, ששנותיהן היו מרובות, אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות — שוהה שתי שנים ומחצה ומגרשה, שהן כנגד זמן של שלשה עיבורים. רבה אמר בשם רב נחמן: שלש שנים שוהה, כנגד שלש פקידות שפקד הקדוש ברוך הוא את העקרות. שאמר מר [החכם]: בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, ומכאן שיש להמתין עד שיעברו שלוש פעמים ראש השנה, כמספר הפקידות שנפקדו בו.

אמר רבה הוא עצמו: ליתנהו להני כללי [כללים אלה שאמרנו אין לקבלם] כלומר, אין לקבל את הדברים הללו שאמרנו, ומדוע: מכדי מתניתין מאן תקין [הרי את משנתנו מי תיקן] — רבי, והא [והרי] בימי דוד כבר אימעוט שני [נתמעטו השנים], דכתיב [שנאמר]: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" (תהלים צ, י), משמע שעד אז היו שנות בני אדם כמו שהם בימינו, והקביעה של עשר שנים היא איפוא אף לזמן הזה.

ושואלים על לשון הברייתא: והאי [וזה] הלשון "שמא לא זכה להבנות הימנה", ודלמא איהי [ושמא היא זו] שלא זכיא [זכתה] להיבנות? ומשיבים: איהי [היא] כיון שהיא לא מפקדא [מצווה] על פריה ורביה, הריהי לא מיענשה [נענשת], משמע שהזכות שבכך תלויה בו ולא בה.

לעצם דברי המשנה שצריך לשאת אשה בזקנתו שואלים: איני [האם כן הוא] והא [והרי] אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לר' אבא בר זבדא: נסיב איתתא ואוליד בני [שא אשה והולד בנים] ואמר להו: אי זכאי [אילו הייתי זוכה וראוי] — הוו [היו] לי כבר מקמייתא [מתחילה], ועכשיו בזקנותי, אינני רוצה לשאת אשה סתם, בלא להוליד. הרי משתמע מזה שאין מצוה לשאת אשה בימי זקנה. ומשיבים: התם דחוי קא מדחי להו לרבנן [שם רק דחה את החכמים], שלא רצה לומר להם את טעמו האמיתי, משום שהיה עקר. שכן ידוע שר' אבא בר זבדא איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא, שהיה מאריך בדרשותיו, ותלמידיו היו מתאפקים בחוזקה מהטלת מי רגליים כל משך הדרשה ודבר זה גרם להם לעקרות.

כיוצא בו מסופר שרב גידל איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. וכן ר' חלבו איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. רב ששת איעקר מפרקיה [נעשה עקר מחמת דרשתו] של רב הונא. ומסופר: רב אחא בר יעקב אחדתיה [אחזה בו] סוסכינתא (מחלה מחמת עצירות השתן העשויה לגרום לעקרות), תליוה בארזא דבי [תלו אותו בארז שבבית] רב לשם רפואה ונפק מיניה כהוצא ירקא [ויצא ממנו כעלה תמר ירוק] ונתרפא. אמר רב אחא בר יעקב: שיתין סבי הוינא [ששים זקנים, חכמים, היינו] שם וכולהו איעקור מפרקיה [וכולם נעשו עקרים מחמת דרשתו] של רב הונא לבר מאנא, דקיימי בנפשאי [חוץ ממני, שקיימתי בעצמי] את הכתוב "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב), והשתמשתי בדרך זו של ריפוי כדי שלא איעשה עקר.

ב שנינו במשנה שאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה, אם גירשה — מותרת להינשא לשני, ושוהה אף עימו עשר שנים. ומעירים: שני — אין [כן], אולם אם אף לשני לא היו ילדים ממנה — לשלישי לא תינשא, משום שנראה שחזקתה שאינה מסוגלת ללדת.

ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי]? כשיטת רבי היא, שסבור ששתי פעמים הרי הן חזקה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם מלה אשה את בנה הראשון ומת מחמת המילה, ומלה את בנה השני ומת גם הוא — שלישי לא תמול, אלו דברי רבי, שיש חזקה שילדיה מתים מחמת מילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שלישי — תמול, שעדיין אין חזקה שילדיה מתים, רביעי — לא תמול.

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא להיפך] שהופכת את השיטות, ואם כן הי מינייהו אחריניתא [איזו מהן אחרונה], כלומר, איזו מוסמכת יותר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה לדבר ממה שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעשה בארבע אחיות בצפורי שמלה אחות ראשונה את בנה ומת, מלה אחות שניה את בנה ומת, מלה שלישית ומת, רביעית באת (באה) לפני רבן שמעון בן גמליאל בשאלה האם למול את בנה. אמר לה: אל תמולי. משמע שרבן שמעון בן גמליאל הוא הסבור שרק שלוש פעמים מהוות חזקה.

ודוחים: משם אין ראיה, ודלמא אי אתיא [ושמא אם היתה באה] השלישית נמי הוה אמר [גם כן היה אומר] לה, אלא שלא באה, ולא יכול היה לומר לה את ההלכה. ושואלים: אם כן, מאי אסהדותיה [מה עדותו] של ר' חייא בר אבא? שאם כן לא חידש לנו דבר בזה, שהרי עדיין איננו יודעים ממתי היא חזקה, ומה הטעם לספר את כל המעשה? ומשיבים: ודלמא הא קא משמע לן [ושמא דבר זה השמיע לנו] שאחיות מחזקות, כלומר, שיש חזקה למחלה כגון זו גם על ידי אחיות, שלא רק אם מתו שלושת ילדיה של אותה אם יש חזקה, אלא גם אם היו הילדים מאחיות שונות, יש לחשוש לכך.

אמר רבא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי אחיות מחזקות, על כן מאותו טעם לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין (חולים במחלת הנפילה) ולא ממשפחת מצורעים, שיש לחשוש שהמחלה היא תורשתית ומצויה בכל בני המשפחה. ומעירים: והוא דאתחזק תלתא זימני [שהוחזק הדבר שלוש פעמים] אצל שלושה אנשים מאותה המשפחה.

שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על ההלכה לענין חזקה? כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, אמר: עובדא הוה קמיה [מעשה היה לפני] ר' יוחנן בכנישתא [בבית הכנסת] של העיירה מעון ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ומלה ראשונה את בנה ומת מחמת המילה, ומלה שניה את בנה ומת, והשלישית באה לפניו. אמר לה: לכי ומולי, שאין לחשוש לחזקה בשתי פעמים.

אמר ליה [לו] אביי לרב יצחק: חזי [ראה, שים לב], למה שאתה אומר ודייק בדבריך, דקשרית איסורא וסכנתא [שהרי אתה מתיר בכך גם איסור וגם סכנה], שהרי התיר את האיסור של מילה ביום הכיפורים, שאם אינו מחוייב בה נמצא שעובר על איסור לחינם וגם עשה מעשה שיש בו סכנת נפשות.

ומעירים: סמך עלה [עליה] אביי על הלכה זו, ועשה מעשה. אזל נסבה [הלך אביי ונשא] לאשה את חומה ברתא [הבת] של איסי בריה [בנו] של רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה, דנסבה [שנשא אותה תחילה] רחבה דפומבדיתא ושכיב [ומת], ונשא אותה אחר כך רב יצחק בריה [בנו] של רבה בר בר חנה ושכיב [ומת], ונסבה [ואחר כך נשא אותה] הוא, אביי, ולא חשש שמא הוחזקה אשה זו שהיא "קטלנית", שיש בה דבר הגורם לבעליה למות. וסמך על דברי רב יצחק שאין חזקה אלא בשלוש פעמים. ובסופו של דבר גם הוא שכיב [מת] בעודו נשוי לה.

אמר רבא: ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי [והאם יש העושה מעשה בעצמו כמו זה], כלומר, הסומך על מסורת זו, ונושא אשה שיש סכנה בנישואיה, והא איהו [והלא הוא עצמו] זה שאמר: כל מה שאמר אבין בשם ר' יוחנן, דסמכא [הרי אפשר לסמוך עליו], וכל ענין שאומר יצחק סומקא [האדום], ר' יצחק בר יוסף, בשם ר' יוחנן — לאו בר סמכא [לא בר סמיכה עליו הוא]. ומסביר את ההבדל ביניהם: אבין ישנו בחזרה שהוא חוזר לארץ ישראל ושומע אם חזרו בהם בני הישיבה, ואילו יצחק סומקא אינו בחזרה, מאחר שירד לבבל ולא חזר לארץ. ועוד יש לחשוש: אימר דפליגי [אמור שהם חלוקים] לענין מילה אם שתים או שלוש פעמים מהוות חזקה, אולם בנישואין מי פליגי [האם הם חלוקים]?

ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: ניסת אשה לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי — לא תנשא, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי — תנשא, לרביעי — לא תנשא.

ושואלים: בשלמא [נניח] גבי (אצל) מילה אפשר להסביר מה טעמה של החזקה בזה: איכא [יש] משפחה דרפי דמא [שדמה רפה] ואינו נקרש היטב ושותת בלי להיעצר ואיכא [ויש] משפחה דקמיט דמא [שדמה נקרש], אלא נישואין מאי טעמא [מה הטעם] שנחשוש אפילו כשיש חזקה? אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר אבימי מהגרוניא משמיה [משמו] של רב הונא: מעין גורם, כלומר, יש איזה חולי באשה זו, שביאתה גורמת לבעליה למות. ורב אשי עצמו אמר: המזל שלה הוא זה שגורם שבעליה מתים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, כגון שאירסה ומית [ומת] אחד מהם, לפני נישואין, אי נמי [או גם כן] שנפל מדיקלא ומית [מדקל ומת], שאם החשש הוא בגלל הביאה — הרי במקרים אלה היה המוות מסיבות אחרות, ולדעת החוששים משום מזל — יש לחשוש גם כאן.

אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רבא לרבא: בעי מיניה [שאלתי ממנו] מרב יוסף: הלכה כרבי? ואמר לי: אין [כן]. ושאלתי אותו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל? ואמר לי: אין [כן], וכי אחוכי אחיך בי [צחק עלי], שהרי אמר לי דברים סותרים!

אמר ליה [לו]: לא, סתמי היא [סתמי הלכה שונים הם] ופשיט לך [ופתר לך] שצריך לפסוק הלכה פעם כשיטה זו ופעם כשיטה זו, והכלל לפי מה שסתמה המשנה בכל ענין. כיצד? נישואין ומלקיות נסתמה בהם הלכה כרבי, שבשתי פעמים היא חזקה. בענין וסתות ובענין שור המועד — כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בשלוש פעמים היא חזקה.

ומסבירים את הפרטים: נישואין — הא דאמרן [זו שאמרנו], מלקיות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שלקה מלקות מדין תורה ושנה (וחזר ונתחייב ולקה) — בית דין כונסין אותו לכיפה (לחדר=כלא סגור) ומאכילין אותו שעורין שהוא מאכל שגורם לכך, עד שתהא כריסו נבקעת. שאנחנו אומרים שאדם שחטא חטאים חמורים במזיד פעמיים, חזקה שיחטא פעם שלישית ולא די לו במלקות, אלא עוצרים אותו כדי שלא יחטא עוד, שחזקה שהוא רשע. וסתות — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין האשה