שאין משלם קנס במפותה, שמי שפיתה אשה ואינו רוצה לשאתה — צריך לשלם קנס, וזה, כיון שנשאה, אף שצריך להוציאה — אינו משלם קנס, משום שכבר נשאה.

מסופר: כאשר אזל [הלך] רב גביהה ממקום הנקרא בי כתיל, אמרה לשמעתא [את ההלכה] הזו שאמר רב הונא שאם נשאה צריך לגרשה קמיה [לפני] רב אשי. אמר ליה [לו] רב אשי: והא [והרי] רב ור' יוחנן דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בוגרת ומוכת עץ לא ישא כהן גדול, ואם נשא — נשוי.

אלמא [מכאן], שטעם הלכה זו, מאחר שסופה להיות בוגרת תחתיו כשתהיה עמו, וכן סופה להיות מוכת עץ תחתיו, כלומר, בסופו של דבר הרי לא תשאר בתולה, לכן הכא נמי [כאן גם כן] במפותת עצמו קיים אותו נימוק, כיון שסופה להיות בעולה תחתיו, ואם כן אם נשא — לא יגרש. ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] לדברי רב הונא.

א שנינו בברייתא: אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא. ואם נשא — ר' אליעזר בן יעקב אומר: הולד חלל, וחכמים אומרים: הולד כשר. אמר רב הונא אמר רב: הלכה כר' אליעזר בן יעקב. וכן אמר רב גידל אמר רב: הלכה כר' אליעזר בן יעקב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, שאמר רב הונא אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב — משום שסבר לה [שסבור הוא] כשיטת ר' אלעזר שפנוי הבא על הפנויה — עשאה זונה, ולכן, אנוסת חבירו ומפותת חבירו, כיון שביאתן היתה לשם זנות, ממילא נחשבת אותה אשה זונה, ואסורה לכהן, והוולד הנולד לה חלל.

ושואלים: ומי סבר לה כותיה [האם סבור הוא באמת כמותו]? והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו] כי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר, מעטה היא, אבל בכל מה שאמר — הלכה כמותו. ואם כן הלכה כמותו גם בענין זה, ואילו בהא [בהלכה זו] של ר' אלעזר אמר רב עמרם אמר רב: אין הלכה כר' אלעזר. ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

רב אשי אמר: לא זה טעם המחלוקת, אלא בשאלה האם יש חלל מביאה על חייבי עשה קמיפלגי [חלוקים הם], שהרי שאר איסורי כהונה הם מצוות לא תעשה, ואילו בבעולה לכהן גדול יש רק איסור עשה. שר' אליעזר בן יעקב סבר: יש חלל מחייבי עשה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין חלל מחייבי עשה.

ומאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב — דכתיב [שנאמר]: "אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" (ויקרא כא, יד), וכתיב [ונאמר] בהמשך: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (שם טו), ולדעתו חילול זה מוסב אכולהו [על כולם], שבכל מקום שנשא אשה שאינה ראויה לו, בין כשהיא עליו בלא תעשה ובין שהיא עליו בעשה, הריהו מחלל את זרעו.

ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך — לדעתם הביטוי "אלה" הפסיק הענין, שרק בנשים שנאמר בהן "את אלה לא יקח" נאמר שהוא מחלל את זרעו. ור' אליעזר בן יעקב אמר: "אלה" שנאמר שם בא, למעוטי [למעט] נדה, שאם בא כהן על אשה נידה, למרות שביאה זו היא ביאת איסור — מכל מקום הוולד איננו חלל, משום שאיסור זה אינו מאיסורי כהונה.

ושואלים: כמאן אזלא [כדעת מי הולכת] הא דתניא [שיטה זו ששנינו בברייתא]: דווקא הנולדים מ"אלה" הנזכרים בפרשה כאסורים לכהונה אתה עושה חלל, ואי אתה עושה חלל את הנולד מכהן הבא על הנדה. כמאן [כדעת מי] — כדעת ר' אליעזר בן יעקב. ושואלים: ולדעת ר' אליעזר בן יעקב אם כן נכתביה [שיכתוב] המקרא ל"אלה" לבסוף לאחר בתולה, ולא יפסיק, ויהא ברור שגם היא נכללת בדין של חללות? ואומרים: אכן, קשיא [קשה].

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אף שאסור לכהן להיטמא לאחותו הנשואה, מכל מקום אחותו שהיא ארוסה, ר' מאיר ור' יהודה אומרים: כהן מטמא לה במותה, ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אין מטמא לה. אחותו אנוסה או מפותה — דברי הכל אין מטמא לה, ומוכת עץ אין מטמא לה, אלו דברי ר' שמעון. שהיה ר' שמעון אומר כלל: אם היתה אחותו ראויה להינשא לכהן גדול — מטמא לה, ואולם זו שאין ראויה לכהן גדול, שאינה בתולה — אין מטמא לה.

ובוגרת — מטמא לה, לדברי כל אדם, כלומר, אף אלה שאומרים שאסור לכהן גדול לשאת בוגרת, לפי שאינה בתולה שלימה, מכל מקום אף לדעתם לענין טומאה נחשבת היא כבתולה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר ור' יהודה — דדרשי הכי [שהם דורשים כך], נאמר: "ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כא, ג), ולמדים מזה: פרט לאנוסה ומפותה שאינן בתולות.

יכול שאני מוציא אף מוכת עץ שגם היא אינה בתולה — תלמוד לומר "אשר לא היתה לאיש", וכוונתו: מי שהוייתה (העשותה בעולה) על ידי איש, יצאה זו שאין הוייתה (בעולה) על ידי איש אלא על ידי חפץ. נאמר "הקרובה" — לרבות הארוסה, שאף לה מיטמא, הרי קירבתם בעינה עומדת. "אליו" — לרבות אחותו הבוגרת, שכל עוד לא נישאה, הריהו מיטמא לה.

ושואלים: הא [ולזה] למה לי קרא [פסוק] מיוחד? והאמר [והרי אמר] ר' מאיר לענין כהן גדול: "בתולה" — אפילו מקצת בתולה משמע, ואם כן, לשיטתו, הבוגרת אף שאין בתוליה שלמים כמו בקטנה — בתולה גמורה היא, ואינה צריכה ריבוי מיוחד! ומשיבים: בכל זאת, כאן לגבי אחותו איצטריך [נצרך] הדבר לאומרו, כי סלקא דעתך אמינא [שמא יעלה על דעתך לומר] נילף [נלמד] "בתולה" "בתולה" מהתם [משם] מדין בתולה לכהן גדול, ותאמר: מה להלן בתולה זו נערה ולא בוגרת, אף כאן נמי [גם כן] אינו מיטמא אלא לאחותו הנערה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ריבוי הכתוב "אליו", ללמד שגם אחותו הבוגרת ואפילו זקינה במשמע, שגם היא קרובה אליו.

ור' יוסי ור' שמעון, שלדעתם אין הכהן מיטמא לאחותו הארוסה, מאי טעמייהו [מה טעמם] — דרשי הכי [דורשים הם כך]: "ולאחתו הבתולה" — פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ, שאינן בתולות, "אשר לא היתה לאיש" — פרט לארוסה, אף שלא נעשתה עדיין אשת איש לגמרי, "הקרובה" — לרבות ארוסה שנתגרשה, שחזרה ונעשתה קרובה אליו ומיטמא לה, "אליו" — לרבות את הבוגרת. וממשיכים לדון בשיטה זו, אמרנו: "הקרובה" — לרבות ארוסה שנתגרשה,