מנעלים הפוכים תחת המטה, שהמנעלים מונחים כשחרטומם פונה לעבר המטה (רי"ד), וזה סימן שאיש זר שנכנס לפי שעה הניחם שם, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר — תצא. על קטע זה תוהים: מנעלים הפוכים? ליחזי דמאן נינהו [שיראה של מי הם] ויברר מי האיש ומה עשה! אלא: מקום מנעלים הפוכים תחת המטה, שבחול שברצפה לא מצא אלא עקבות בלבד של מנעלים כאלה, ועל כך אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר — תצא.

ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב, שאין להתייחס לקול בלא עדות עדים, והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רבי. ותוהים: קשיא הלכתא אהלכתא [קשה מהלכה על הלכה], שהרי שתי הלכות אלה סותרות לכאורה זו את זו. ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] — בקלא דפסיק [בקול שפוסק], שאז אין מוציאים אלא בעדים, הא [זה] — בקלא דלא פסיק [בקול שאינו פוסק] מוציאים אף בלא עדים. ומפרשים את המקרים: קלא דלא פסיק וליכא [קול שאינו פוסק ואין] עדים — נוהגים כרבי, ומוציא אותה. קלא דפסיק ואיכא [קול שפוסק ויש] עדים — נוהגים כרב שיוציא רק כשיש עדים.

ומבררים: קלא דלא פסיק [קול שאינו פוסק] עד כמה נחשב שאינו פוסק? אמר אביי: אמרה לי אם (אומנתי): דומי דמתא יומא ופלגא [שמועה, קול, של עיר הוא יום וחצי]. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שזהו שיעורו, אלא כשלא פסק הקול ביני וביני [בינתיים, בתוך הזמן], אבל אם פסק הקול ביני וביני [בינתיים], אפילו חזר אחר כך — הא [הרי] פסק ואינו נחשב. ולא אמרן [אמרנו] בקול שנפסק אלא כשלא פסק מחמת יראה, שמתייראים מאדם זה שמדברים עליו, ולכן אין הדבר מתפרסם, אבל אם פסק מחמת יראה — הרי מחמת יראה הוא שפסק, ולא נחשב כקול שנפסק. ולא אמרן [אמרנו] שסומכים על קול אלא דליכא [כשאין] אויבים ידועים לאותו אדם שמרננים אחריו, אבל אם איכא [יש] לו אויבים — יש להניח כי אויבים הוא דאפקו ליה לקלא [הם שהוציאו את הקול].

א תנן התם [שנינו שם, במשנה]: המוציא את אשתו משום שיצא עליה שם רע — לא יחזיר אותה שוב, אפילו התברר ששקר היה. וכן אם מוציא את אשתו משום נדר שנדרה ואינו יכול לסובלה בגלל הנדר, ומגרש אותה — לא יחזיר אפילו הותר הנדר. שלח ליה [לו] רבה בר רב הונא לרבה בר רב נחמן: ילמדנו רבנו, אם עבר וכנס אשה זו שאמרו חכמים שלא יחזיר, מהו שיוציא את אשתו בעל כרחו?

אמר ליה [לו] רבה בר רב נחמן: תנינא [שנינו]: הנטען על אשת איש והוציאה מתחת ידו כדין, אף על פי שכנס — יוציא. אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא: מי דמי [האם דומה] הדבר לענייננו? התם [שם] במשנתנו נאמר "הוציאוה", כלומר על פי בית דין, והכא [וכאן] אמרו "הוציאה" הוא עצמו. ושמא אם החזירה — לא יוציאוה ממנו. ומסבירים: ורבה בר רב נחמן שדימה את שתי המשניות סבור כי מתניתין נמי [במשנתנו גם כן] "הוציאה" תנן [שנינו] ולא "הוציאוה".

ושואלים: ואכתי מי דמי [ועדיין האם דומה]? הכא [כאן] הרי מדובר שיחזירנה הבעל, והתם [ושם] מדובר בבועל שכנס, והדבר יותר מגונה, לכן יוציא! אמר ליה [לו]: שפיר דמי אהדדי [יפה הם דומים זה לזה]: הכא אמור רבנן [כאן אמרו חכמים] לא יכנוס, ואם כנס יוציא — הכי נמי אמרי רבנן [כך גם כן אמרו חכמים בענייננו] לא יחזיר, ואם כנס — יוציא.

ודוחים: ולא היא, אין הדבר כן. כי התם [שם] כשהוא נושא את האשה שנחשד עליה, אלומי אלמיה לקלא [הרי הוא מחזק את הקול שיצא עליו], ולפיכך יוציא, ואילו הכא אמרינן קם ביה בקלא וליתיה [כאן אומרים אנו עמד וברר בו בקול זה ומצא שאינו נכון]. ואם כן, אין ממקור זה תשובה לשאלה שנשאלה.

ב משנה שליח המביא גט ממדינת הים, ואמר כדרך ששליח הבא ממדינת הים צריך לומר כדי להכשיר את הגט: "בפני נכתב ובפני נחתם" — לא ישא את אשתו, כלומר את הגרושה הזו, משום שנראה כאילו היה לו ענין בדבר, ומחשיד בכך את עדותו. וכן אם בא אדם והעיד על אדם פלוני שמת, או אפילו אמר על אדם פלוני "אני הרגתיו", או "אנו הרגנוהו" — לא ישא את אשתו של זה שמת לפי עדותו. ר' יהודה אומר: אם אמר "הרגתיו" — לא תנשא אשתו כלל, אפילו לא לאחר, שאי אפשר להאמין לעדותו, אבל אם אומר "הרגנוהו" — תנשא אשתו לאחרים, אבל לא לו.

ג גמרא ומעירים: טעמא [הטעם, דווקא] שמביא גט ממדינת הים — דעליה קסמכינן [שעליו אנו סומכים] ודיבורו ועדותו הם המקיימים את הגט, אבל המביא גט מארץ ישראל, דלאו עליה קסמכינן [שלא עליו סומכים אנו], שהרי אינו צריך לומר דבר, ואנו סומכים על הגט עצמו — ישא את אשתו, ואין חושדים בו,

ויש לשאול: והא [והרי] מי שהעיד שהבעל מת, דלאו עליה קסמכינן [שלא עליו, על העד בלבד, סומכים אנו], שאמר מר [החכם]: אשה דייקא ומינסבא [מדקדקת ונשאת], שעיקר הטעם שסומכים על עד אחד להתיר אשה מעיגונה, הוא מפני שאנו מניחים שאין האשה מסתמכת על עדות זו בלבד ובודקת ככל שהיא יכולה, ורק אז היא נישאת לאחר, וקתני [ושנה]: לא ישא את אשתו!

ומשיבים: אף על פי כן אינו דומה, כי התם [שם] כשמעיד העד שמת הבעל ליכא כתבא [אין שום כתב] מוכיח על כך, ואילו הכא, איכא כתבא [כאן, יש כתב] של גט, והכתב מסייע לעדות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מה בין גט למיתה, שסומכים בהבאת גט גם על אנשים שאין נאמנים להעיד בעדות אשה — שהכתב שבידם, הגט, מוכיח.

ד שנינו במשנה: אם אמר העד "מת", "הרגתיו", "הרגנוהו" — לא ישא את אשתו. ומדקדקים: הוא ניהו [המעיד עצמו] לא ישא את אשתו, הא [הרי, אבל] לאחר תנשא על סמך עדות זו.

ותוהים: והאמר [והרי אמר] רב יוסף: מי שהעיד "פלוני רבעני במשכב זכור לאונסי" — הרי הוא, המעיד שנרבע, ועוד עד אחר — מצטרפין כשני עדים להרגו את הרובע, משום משכב זכר, אבל אם העיד "פלוני רבעני לרצוני" — הרי לדבריו רשע הוא, שהרי לדבריו שניהם שותפים בעבירה, והתורה אמרה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א). ואף כאן כיון שאומר על עצמו שהיה שותף להריגת בעלה והריהו רשע, הרי לדבריו הוא פסול לעדות, ואיך אם כן מקבלים את עדותו ומאמינים לו שהרג?

וכי תימא [ואם תאמר] כי שאני [שונה] עדות על אשה שמת בעלה דאקילו [שהקילו] בה רבנן [חכמים] בהרבה דברים, ושמא אף רשע זה נאמן בעדות אשה — והאמר [והרי אמר] רב מנשה: