למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נכתב כן, ולא נכתב במפורש "גדול"? — לגריעותא [לגריעות], כלומר לגרוע מדינו ולהשוותו לבכור: מה בכור אינו נוטל פי שנים בירושה בראוי כבמוחזק, שהבכור אינו מקבל פי שנים אלא רק מן הנכסים הנמצאים בחזקת אביהם בפועל, אבל לא בנכסים הראויים להגיע אליו מאוחר יותר, כגון פרעון חובות — אף האי [זה] היבם, אינו נוטל בירושת אביו בנוסף לחלקו גם את חלק אחיו המת בראוי כבמוחזק, שכל מה שלא היה ברשות אביו בעת מותו, אין ליבם בו גם את חלק אחיו.

א משנה הנטען, מי שחשוד, שאנשים טוענים עליו, שבא על השפחה, ונשתחררה אחר כך השפחה, או נטען על הגויה ונתגיירה — הרי זה לא יכנוס (ישא) אותה לאשה, מפני שבזה יגביר עוד את החשד. ואם בכל זאת כנס — אין מוציאין מידו. הנטען על אשת איש והוציאוה בית דין מתחת ידו של בעלה בגללו, אף על פי שכנס הנטען — יוציא.

ב גמרא שנינו במשנה שמי שנטען על הגויה ונתגיירה — לא ישאנה. ומדייקים: הא [הרי], מכאן נלמד שגיורת מיהא הויא [על כל פנים הריהי], אף שכנראה נתגיירה רק כדי שזה ישא אותה לאשה ולא לשם יהדות. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא: אחד איש שנתגייר לשום [לשם] אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים שיוכל לשמש בתפקיד גבוה אם יתגייר, או לשום עבדי שלמה, שאף עבדיו ומשרתיו הם חשובים, ונתגייר זה כדי להימנות עימם — כל אלה אינן גרים, אלו דברי ר' נחמיה.

שהיה ר' נחמיה אומר: אחד גירי אריות כגון הכותים, שנתגיירו מפני שפחדו מן האריות ששלח בהם ה', כמסופר במלכים ב' פרק יז, ואחד גירי חלומות שהתגיירו בגלל חלום רע שחלמו, ואחד גירי מרדכי ואסתר (כאמור: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". אסתר ח, יז) — כל אלה אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה.

ותחילה מבררים את הלשון: בזמן הזה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! כיצד יכולים גרי מרדכי להתגייר בזמן הזה? אלא אימא [אמור]: כבזמן הזה כאשר ישראל בגלות ואין בגיור צד הנאה חומרית. ולפי שיטה זו, כיצד תיחשב זו שנתגיירה לשם איש, לגיורת?

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על ברייתא זו, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם.

ושואלים: אי הכי [אם כן] שאשה זו נחשבת לגיורת גמורה, לכתחלה נמי [גם כן] יכנוס אותה זה שהיה נטען עליה! ומשיבים: משום מה שאמר רב אסי. שאמר רב אסי, על כגון זה אומרים: "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך" (משלי ד, כד).

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מקבלין גרים לימות המשיח. כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. אמר ר' (אליעזר) [אלעזר]: מאי קרא [מהו הפסוק] המרמז על כך — שנאמר: "הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול" (ישעיהו נד, טו) כלומר, מי שגר עם ישראל בעניים ובגלותם שאין הקדוש ברוך הוא נגלה עליהם (="אפס מאותי") — הוא יהיה אתם גם לעתיד לבוא, אבל אידך [אחרים] — לא.

ג שנינו במשנה שהנטען על אשת איש והוציאוה בגללו מבעלה — צריך לגרשה אם נשאה הוא. אמר רב: ובעדים, כלומר, שהוציאוה מבעלה הראשון לא בשל חשד בלבד, אלא שהיו עדים שהעידו שזינתה.

אמר רב ששת: אמינא [אומר אני] כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב, אמר להאי שמעתתא [את ההלכה הזו], שאינה נכונה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנטען על אשת איש והוציאוה מבעלה על ידו (בגללו), בגלל זה שנטען עליה, ואחר כך נישאה לאדם אחר ונתגרשה מתחת ידי אחר, אם כנס מי שהיה חשוד — לא יוציא.

ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]: אי דאיכא [אם המדובר שיש] עדים שבא עליה בזמן שהיתה אשת איש, אם כן כי אתא אחר ואפסקיה לקלא מאי הוי [כאשר בא אחר והפסיק את הקול, את השם הרע, מה יהיה] על ידי כך? הרי ודאי אסורה היא לו. אלא לאו דליכא [האם לא מדובר שם שאין] עדים, וטעמא [והטעם, דווקא] דאתא אחר ואפסקיה לקלא [שבא אחר ונשאה והפסיק את הקול], הא לאו הכי, מפקינן [הרי לולא כן, מוציאים אנו] אותה ממנו!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא אתא [בא] אחר ונשא אותה ואפסקיה לקלא [והפסיק את הקול], גם אז, אי איכא [אם יש] עדים מתחילה — מפקינן [מוציאים אנו], אי ליכא [אם אין] עדים — לא מפקינן [אין אנו מוציאים], והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לפרש את הברייתא, שהחידוש שבה הוא: דאף על גב דאתא [שאף על פי שבא] אדם אחר ונשאה ואפסקיה לקלא [והפסיק את הקול], בכל זאת לכתחלה לא יכנוס משום החשד.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת, נאמר כי מי שטענו עליו שבא על אשת איש, ונתגרשה אותה אשה מבעלה, ואחר כך נשא אותה החשוד לאשה — מוציאים אותה מתחת ידו. ולזה מעירים: במה דברים אמורים — כשאין לה בנים, אבל יש לה בנים מנישואין אלה — לא תצא מן החשוד. שכן אם יוציאוה יבואו אנשים לחשוב שאכן נתברר החשד שזינתה ויתייחסו אל הבנים הללו כממזרים. ואם באו עדי טומאה המעידים שבא על האשה בעודה נשואה לאחר, אפילו יש לה כמה בנים — תצא. הרי שאשה בלא בנים מוציאים אותה מן הנטען אף בחשד בלבד!

ומשיבים: רב מוקי לה למתניתין [מעמיד מסביר אותה, את משנתנו] ביש לה בנים, ורק אם יש לה (עליה) עדים שזינתה מוציאים אותה ממנו. ושואלים: ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של רב, מה גרם לו לדחוק לאוקמי למתניתין [להעמיד את משנתנו] ביש לה בנים ויש לה עדים, וטעמא דאיכא [והטעם, דווקא, כשיש] עדים מפקינן [אנו מוציאים], ואי ליכא [ואם אין] עדים לא מפקינן [אין אנו מוציאים], לוקמה [שיעמיד אותה] את המשנה בשאין לה בנים, אף על גב דליכא [אף על פי שאין] עליה עדים?

אמר רבא: מתניתין קשיתיה [המשנה היתה קשה לו] ומשום הקושי שנוצר תוך דיוק בלשונה של המשנה, היה חייב לפרש בדרך זאת. כי מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דווקא, ששנה במשנה] "הוציאוה מתחת ידו"? ליתני [שישנה] "הוציאה", כלומר, בעלה גירשה! אלא, כל "הוציאוה" בלשון רבים כוונתו בבית דין, שדייני בית דין פסקו שחייב להוציאה, ובית דין רק בעדים הוא דמפקי [שמוציאים] אשה מבעלה, ולא על פי שמועה או חשד בלבד.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר, והוא: הני מתנייתא [אלה הברייתות, המשניות] שהבאנו, שאף בלי עדים מוציאים אשה — כשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם ראה הבעל שרוכל יוצא מן הבית, וכאשר נכנס הבעל מצא אשה (אשתו) חוגרת בסינר, כלומר לובשת בגד תחתון, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר, שנראים הדברים שזינתה עמו — תצא. וכן אם נכנס הבעל לאחר צאת הרוכל ומוצא רוק למעלה מן הכילה, ומזה ניתן לחשוב ששכב מישהו במיטה וירק למעלה. אף שלא ראה בפועל מעשה מגונה, אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר — תצא,