התם [שם] באותו מקרה, אי [אם] נפרש למאן דאמר [למי שאומר] יש זיקה — הלא יש כאן זיקה, שהרי ודאי היו האחיות הללו נשואות לאחים, וחייבות בייבום. ואי למאן דאמר [ואם למי שאומר] אסור לבטל מצות יבמין, שאסור ליצור מצב שבו תתבטל מצות הייבום — אף כאן אפשר לומר שאסור לבטל מצות יבמין וזה הטעם שחולצות ולא מתייבמות. אבל הכא [כאן] במקרה שלנו, שיש ספק בדבר — כל חד וחד [אחד ואחד מהם] אימור דידיה קא מתרמיא ליה [אמור ששלו מזדמנת לו] ושמא נזדמן שהוא מייבם את מי שהיתה לאמיתו של דבר אשת אחיו.

א שנינו במשנה שאם לאחר שחלצו שני אחיו של האחד קדמו אחיו של השני וכנסו בלא לשאול אם הדבר מותר להם — אין מוציאין מידם. תני [שנה] החכם שילא ברייתא זו: ואפילו היו שניהם שני האחים כהנים שהחלוצה אסורה עליהם, מכל מקום, אם כנסו — אין מוציאים מידם, מאי טעמא [ומה הטעם] לא אסרו עליהם הרי חלץ להם אחיו של האחר — כי חלוצה כל איסורה לכהן רק דרבנן [מדברי סופרים] היא, משום שהיא דומה לגרושה, וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] שמפני הספק יצטרך להוציא אשה שכבר נשא. שהרי יתכן שאף על פי שחלצו לה, שמא לא יבמה, היבם האמיתי, הוא שחלץ לה, ולא היתה כאן חליצה.

ושואלים: והאם חלוצה לכהן דרבנן [מדברי סופרים] היא שאסורה? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח" (ויקרא כא, יד), אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין? תלמוד לומר: "ואשה", שמלה יתירה זו באה לרבות גם חלוצה, שהיא מעין גרושה ואף היא אסורה לכהן, והרי שהחלוצה אסורה מן התורה! ומשיבים: האיסור באמת מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב שהבאנו רק סמך בלבד] הוא, ואינו פירוש הכתוב ממש.

ב משנה מצוה בגדול שבאחים הנותרים לייבם, ואם קדם הקטן וייבם — זכה.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] מדרש זה של המקרא, נאמר: "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" (דברים כה, ו), וכך דורשים: "והיה הבכור" — מיכן (מכאן, מפסוק זה) למדנו שמצוה בגדול, שהוא בכור האחים, לייבם את אשת אחיו. "אשר תלד" כוונתו: פרט למקרה שאשת המת היתה אילונית, שאינה יולדת, ואז אין מקום למצוה זו. "יקום על שם אחיו" כוונתו: אותו אח שמייבם, הוא יקום על שם אחיו, ויירש אותו לנחלה.

וממשיך מדרש ההלכה לשאת ולתת בדבר: אתה אומר שהכוונה היא לנחלה, או אינו אלא לשם, כגון שאם המת היה נקרא יוסף — קורין אותו, את הבן הנולד לאח המייבם מאשת המת, יוסף, ואם היה נקרא יוחנן — קורין אותו יוחנן? ופותרים ספק זה על ידי גזירה שווה: נאמר כאן "יקום על שם אחיו" ונאמר להלן "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (בראשית מח, ו), מה "שם" האמור להלן, בספר בראשית, כוונתו נחלה, לומר שיורשים נחלה עם אחיהם, אף "שם" האמור כאן — לנחלה.

נאמר שם בפרשת ייבום: "ולא ימחה שמו" (דברים כה, ו), ולמדים מזה: פרט אם היה המת סריס ששמו מחוי ממילא, שהרי מן הנמנע שהיו לו ילדים.

אמר רבא: אף על גב [אף על פי] שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וגם אם דורשים חכמים את המקראות, אין הדרשה עוקרת את פשוטו של המקרא — הכא אתאי [כאן באה] הגזרה שוה לענין "יקום על שם אחיו" אפיקתיה מפשטיה [והוציאה את הפסוק מפשוטו] לגמרי, לומר שאינו צריך לקרוא לבן הנולד על שם אחיו.

ושואלים: ואי לאו [ואם לא היתה] גזרה שוה הוה אמינא [הייתי אומר] "שם" — כוונתו שם ממש? והרי הפסוק איננו מובן לפי פירוש זה הנראה לכאורה פשוט כל כך, כי למאן קמזהר רחמנא [למי מזהירה התורה], כלומר, אל מי פונה התורה בפסוק זה? אם ליבם שיקרא לבנו על שם אחיו — "יקום על שם אחיך" מיבעי ליה [צריך לו] שיאמר, ואי [אם] הכתוב פונה לבי דינא [לבית הדין] להורותו בכלל מה צריך לעשות — "יקום על שם אחי אביו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

ומסבירים: ודלמא הכי קאמר להו רחמנא [ואולי נפרש כי כך אמרה להם התורה] לבית הדין: אמרו ליה [לו] ליבם שהבן שיוולד לו יקום על שם אחיו, ואם כן יכול המקרא להתפרש כפשוטו. אלא אתאי [באה] הגזרה שוה אפיקתיה לגמרי [והוציאה אותו] לגמרי מפשוטו.

לאחר שפירשנו את עצם הדין, שואלים באופנים שונים על פרטי הדין הזה: השתא דאמרת קרא [עכשיו שאתה אומר שהפסוק] "והיה הבכור אשר תלד" לגבי האח הגדול כתיב [הוא שנאמר] ולא בילד הנולד מן הייבום, יש מקום לשאול בכל זאת אימא [אמור] שבכור האחים לייבם [הוא שייבם] אבל אח שאינו בכור, אלא פשוט, שלא לייבם [ייבם]!

ומשיבים: אם כן, שמצות ייבום חלה רק על בכור, אשת אחיו שלא היה בעולמו, דמיעט רחמנא [שמיעטה התורה] באומרה "כי ישבו אחים יחדיו", וכאשר אינם יושבים האחים יחדיו — איננו חייב בייבום, למה לי? שהרי אם רק הבכור מייבם — ממילא לא יכול להיות מקרה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, שהרי הנולד אחר כך אינו יכול להיות בכור, שהרי אחיו המת היה גדול ממנו!

על קושיה זו פריך [מקשה] רב אחא: ואימא למעוטי בוכרא דאמא [ואמור שהפסוק בא למעט בכור מאם], שהרי יתכן שיוולד למת אח, שיהא בכור לאמו ולא יהיה חייב בייבום! ודוחים: ההוא לא מצית אמרת [דבר זה אינך יכול לומר] ומדוע — כיון שאת מצוות היבום בנחלה תלה רחמנא [תלתה התורה] ונחלה היא מן האב ולא מן האם, לכן אין כלל לעלות על הדעת למעט מן הפסוק את הבכור מן האם.

אלא יש לשאול שאלה אחרת: ואימא [ואמור]: כי איכא [כאשר יש] בכור — תתקיים מצות יבום, כי ליכא [כאשר אין] בכור — לא תתקיים מצות יבום! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ומת אחד מהם" (שם), שנאמר בלשון כללית, מי לא עסקינן דמית [האם אין אנו עוסקים גם במקרה שמת] הבכור, ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: לייבם [שייבם] הקטן.

ושואלים: ואימא [ואמור] דמית [שמת] הקטן, כלומר, לא בכור האחים, ורק אז אמר רחמנא לייבם [אמרה התורה שייבם] הבכור? ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי כבר מיעטה התורה] אשת אחיו שלא היה בעולמו וזה יכול להיות רק באח שאינו בכור.

ומקשים מצד אחר: ואימא [ואמור כך]: כי ליכא [כאשר אין] אח שהוא בכור ממש, אם קדם הקטן וייבם — זכה. ואי איכא [ואם יש] בכור, כיון שהמצוה היא על הבכור דווקא, אם קדם קטן — לא זכה! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "כי ישבו אחים יחדו" (שם ה), לומר: הוקשה (הושוותה) ישיבת אחים זה לזה, שכל האחים שווים לענין זה.

ומקשים עוד: ואימא [ואמור]: כי איכא [כאשר יש] בכור — ליהדר [נחזר] על האח הגדול שהוא ייבם תחילה כשלא רצו כולם לייבם, אבל כי ליכא [כאשר אין] בכור, כגון שהבכור מת כבר — אין חוזרין אצל גדול, שנאמר שהמצוה חלה מעיקרה על הבכור דווקא, ואם אין בכור — אין עוד הבדל איזה אח הוא המייבם! אלמה תני [מדוע שנה] איפוא אביי קשישא [הזקן] (שאיננו אביי המפורסם): מצוה בגדול שבאחים לייבם, לא רצה הגדול — הולכים אצל אחיו הקטן ממנו, הגדול באחים הנותרים, לא רצה — חוזרים שוב אצל גדול! משמע שמחזרים אחר הגדול אפילו כשהבכור אינו רוצה לייבם?

ומשיבים: מן הכתוב אנו למדים שיש לדמות את האח הגדול כבכור, מה בכור — בכורתו גרמה לו שיהיה ראשון שבהם, אף גדול — גדולתו גרמה לו.

ושואלים מצד אחר: ואימא [ואמור] כי [כאשר] בכור מייבם — לישקול [שיקבל] נחלה של אחיו המת, אבל כי [כאשר] מייבם אח פשוט, שאינו בכור, שלא לישקול [יקח] את הנחלה של אחיו המת! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "יקום על שם אחיו" (שם ו) — והרי קם כבר, ואם כן הנחלה שייכת למייבם, יהיה מי שיהיה.

ושואלים: אם כן, שלמעשה אין שום הבדל בין בכור לגדול, ואלא "בכור" דקרייה רחמנא [שקראה אותו התורה] לאח המייבם,