לאו (מצות לא תעשה) של מחמר אחר בהמה. שאף שדבר זה אסור בשבת משום עבודת הבהמה עצמה ("לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך". שמות כ, י), מכל מקום כיון שהוא עצמו אינו עושה כל מלאכה בבהמה עצמה, אין בו חיוב כרת, אלא מצות לא תעשה בלבד. ואם אמר לו אביו לחלל את השבת בכך, ולחמר אחרי חמורו, אפילו הכי [כך] לא דחי [אינה דוחה] מצות כיבוד אב את מצות לא תעשה של מחמר.

ושואלים: אם כן, אלא זו דקיימא לן [שמוחזק לנו] דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, אם כן ליגמר מהכא [נלמד מכאן] שלא לידחי [ידחה]! שכשם שלמדנו בבנין אב ממצות ציצית שדוחה את לא תעשה של כלאים לכל מצוות עשה שדוחות את לא תעשה, מדוע לא נאמר להיפך: שמצות עשה איננה דוחה את לא תעשה, ונלמד זאת בבנין אב מכיבוד אב ואם!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין ללמוד מכאן, כי שאני לאוי [שונים איסורי לא תעשה] של שבת דחמירי [שהם חמורים] ביותר, ומשום כך אינם נדחים מפני כיבוד אב ואם, ואולם אין לומר כך, כי הא [הרי] התנא בעלמא קאי ולא קפריך [בכלל מדבר ואיננו פורך, מקשה] קושיה זו!

דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: יכול אמר לו אביו לבנו הכהן או הנזיר: היטמא למת כדי להביא לי דבר ממקום טמא, או שאמר לו לבנו: אל תחזיר אבידה, יכול ישמע לו הבן? תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ג), לומר: כולכם חייבין בכבודי. הרי שאין התנא מבדיל בין חילול שבת, שהוא מצות לא תעשה חמורה, לבין האיסור לכהן להיטמא למתים, שהיא מצות לא תעשה קלה יותר.

אלא, יש לדחות מה שאמרנו, ולומר שבברייתא הראשונה אין מדובר במי שאמר לו אביו לחלל את השבת בשחיטה או בבישול שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת. אלא שאין ללמוד ממה שנאמר לענין כיבוד אב שאין עשה דוחה לא תעשה, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, להקשות] על אפשרות־לימוד כללית זו, ולומר:

מה להנך [לאלה] שכן כאשר מחמר בשבת לכבוד אביו הרי הוא רק הכשר מצוה, שיש בכך רק הכנה למצות כיבוד אב, ובינתיים הוא רק מכין את הדברים. ואין ללמוד מכאן למקומות אחרים (ר"ח).

אלא כך היינו יכולים לחשוב: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: תיתי [תבוא, תילמד] סברה זו מבנין בית המקדש. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת — תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (שם יט, ל), וכוונת הפסוק: כולכם חייבין בכבודי ושמירת השבת כבוד ה' היא, והוא מקפיד שהשבת תישמר אפילו כאשר בונים מקדש.

משמע שלולא לימוד מיוחד זה, היינו אומרים שבנין בית המקדש, שהוא מצות עשה, דוחה את לא תעשה של שבת, מאי לאו [האם לא] מדובר בבנין בית המקדש במלאכות גמורות, כגון בבונה וסותר שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת, וטעמא [והטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "את שבתתי תשמרו", הא לאו הכי, דחי [הרי לולא כן, היתה דוחה]!

ודוחים: לא, גם כאן מדובר על לאו (מצות לא תעשה) של מחמר, ואפילו הכי [כך] לא דחי [אינו דוחה]. ומקשים שוב, מעין קושייתנו הקודמת: ואלא מה דקיימא לן דאתי [שמוחזק לנו שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, ליגמר מהכא דלא דחי [נלמד מכאן, מבנין בית המקדש שאינה דוחה]!

וכי תימא שאני לאוי [ואם תאמר כי שונים איסורי לא תעשה] של שבת דחמירי [שהם חמורים] — והא [והרי] התנא בעלמא קאי ולא קא פריך [בכלל עומד, מדבר, ואיננו פורך, מקשה] קושיה זו! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול אמר לו אביו "היטמא", או שאמר לו "אל תחזיר" אבידה יכול ישמע לו הבן — תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (שם יט, ג) כלומר, כולכם חייבים בכבודי. הרי שאותה ראיה משמשת לא רק לגבי איסורי שבת אלא גם לגבי איסורים אחרים, שאין בהם כרת.

אלא, אין להביא משם ראיה לכל איסורי תורה, מטעם אחר, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, להקשות]: מה להנך [לאלה] שכן מלאכה במחמר היא רק הכשר מצוה של בנין המקדש, מה שאין כן בשאר מצוות. ומקשים: הכשר מצוה תיפוק לי מהתם [יצא לי, יילמד, משם] ממה שכבר נאמר בדין כיבוד אב ואם שאינו דוחה מצות לא תעשה, ומדוע חזר ואמר אותו דבר גם לענין בנין בית המקדש?

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא באמת גם כן]. ואם כן הכתוב "ואת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (שם ל) למה לי? שהרי את ההלכה הזו שאין בנין מקדש דוחה לאו של מחמר אנו למדים מכיבוד אב ואם. ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: יכול יתיירא אדם ממקדש ויעשה אותו, את המקדש עצמו, נושא לעבוד אותו, תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ואת מקדשי תיראו" ומהשוואת הדברים בפסוק אחד אנו למדים: נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת