מקרא קמא [מן הכתוב הראשון] המתיר כלאים בציצית. וכנגד הטענה שהעלינו, שלדעת חכמים המילים "צמר ופשתים" הכתובות שם אינן מיותרות, ואין מהן הוכחה שיש לדרוש סמוכים להתיר כלאים בציצית ושידחה העשה את הלא תעשה — יש להשיב: אם כן, שאין כאן לימוד נוסף, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "ציצית תעשה לך", המלה "גדילים" הכתובה שם למה לי? שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שבא הדבר להפנות] את הדבר ולייתר את המילים כדי ללמוד סמוכים.

ומקשים: האי [זה] "גדילים", לשיעורא [לשם שיעור] הציציות הוא דאתא [שבא], ללמדנו כמה חוטים צריך להיות בציצית, וכן שנינו: גדיל, שהוא דבר שזור — לפחות שנים, שני חוטים, שהרי אי אפשר לשזור אלא משני חוטים לפחות, וכאשר נאמר "גדילים" בלשון רבים משמע איפוא: ארבעה חוטים (שני גדילים, כל אחד של שני חוטים), והכוונה היא: עשה גדיל ופותלהו (כפול אותו. תוספות) מתוכו (מאמצעו), ומכאן שמונה חוטים שבציצית. הרי שהמלה "גדילים" אינה מיותרת כלל!

ומשיבים: אם כן, שאין כאן ייתור מלה לשם דרשה, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "לא תלבש שעטנז", המילים "צמר ופשתים יחדו" למה לי? שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שבאו להפנות אותן] לדרשה.

ומקשים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] שיאמר "צמר ופשתים יחדיו", כדי ללמד הלכה אחרת בדין כלאים: שאם מחבר אדם בגד צמר ובגד פשתן, אם תוכף שתי תכיפות (תפירות מחט) — הרי זה חיבור, ואילו תכיפה אחת (תפר מחט אחד) — אינו חיבור, ודבר זה נלמד מן ההדגשה "יחדיו", שיהיו שניהם מחוברים היטב יחד! ומשיבים: אם כן, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא תלבש צמר ופשתים יחדו", המלה הנוספת "שעטנז" למה לי? שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שלהפנות אותה] באה, וללמד.

ומקשים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין צריך לו] לאומרה, שאת המלה "שעטנז" מבינים כנוטריקון, קיצור מילים, ולמדים שאין דין כלאים חל אלא עד שיהא שוע (חלק וסרוק) טווי כחוט, ונוז (מחובר, ארוג כאחד), ואם אין בו תכונות אלה איננו נקרא שעטנז! אלא יש להסביר בדרך אחרת: כל הדרשה כולה מהמלה "שעטנז" נפקא [יוצאת, נלמדת] כיון שהשתמש הכתוב במלה המיוחדת "שעטנז" (ולא נאמר רק "צמר ופשתים יחדיו"), לא זו בלבד שאנו למדים ממנה לענין הלכה, אלא אפשר ללמוד ממנה גם גזירה שווה מספר ויקרא (יט, יט). ונמצא שיש ייתור מילים בכתוב בספר דברים, ועל פי ייתור זה אפשר להגיע למסקנה כללית כי מצות עשה דוחה את לא תעשה.

בשלב זה של הדיון נמצא לו איפוא הוכחה לפי השיטות השונות, אולם לעצם הבעיה שהועלתה יש עוד מקום לבירור: אשכחן דאתי [מצאנו שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה גרידא [סתם], אולם שמצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת, היכא אשכחן דדחי דאיצטריך [איפה מצאנו שהוא דוחה, שהוצרכה] המלה "עליה" למיסרה [לאסור אותו]? שהרי למדנו מייתור תיבת "עליה" שמצות ייבום איננה מבטלת את איסור אחות אשה, ולכאורה עדיין לא הוכחנו שגדול כוחה של כל מצות עשה לדחות לא תעשה חמור, שיש בו עונש כרת!

וכי תימא נילף [ואם תאמר נלמד] ממצות מילה, שמצות עשה של מילה דוחה את לא תעשה של איסור מלאכה בשבת שיש בו כרת, שהרי מלים ביום השמיני אפילו כשחל בשבת — אפשר לטעון כנגד זה: מה למילה שהיא מצות עשה חמורה וחשובה ביותר, שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, שהמלה "ברית" נאמרה בפרשת מילה (בראשית פרק יז) שלוש עשרה פעמים!

ומשיבים: נלמד מפסח ששחיטתו דוחה את השבת, ואף כאן מצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת! ודוחים: מה לפסח, שכן מצות עשה חמורה היא שהרי חייב כרת אם לא הביאו, מה שאין כן במצוות עשה אחרות!

ואומרים: אם כן נלמד מקרבן תמיד הנשחט בכל יום, אפילו בשבת ונמצא שמצות לא תעשה של שבת, שיש בה כרת, נדחית מפני העשה של הקרבת התמיד! ודוחים: מה לתמיד — שכן תדיר, שמאחר שמצות התמיד חלה בכל יום ויום יש לה איפוא חשיבות מיוחדת ולכך היא דוחה אף לא תעשה חמור, אבל מצות עשה הבאה רק בזמנים מיוחדים — שמא אין כוחה גדול לדחות לא תעשה חמור.

ואומרים: אכן מחדא לא אתיא [מאחת מההוכחות הללו אינה באה], אין להביא ראיה, ואולם תיתי מתרתי [תבוא ההוכחה משתים] יחד, שנקח שתי מצוות יחד, ונלמד מן הצד השוה שבהן. ושואלים: מהי תיתי [מאיזו תבוא]? אם ממילה ופסח יחד — הרי אף אלה מיוחדות בצד שווה חמור שכן חייבים עליהן כרת! אם נלמד מפסח ותמיד הרי הן מיוחדות בצד אחר — שכן הן צורך גבוה, שהן לצורך המזבח, ולא לצורכו של אדם.

ואם תאמר, נלמד ממילה ותמיד — גם הוכחה זו יש לדחות, שכן שתי המצוות הללו ישנן לפני הדבור, שכבר קיימו אותן ישראל עוד לפני דיבור ה' במתן תורה. ואליבא דמאן דאמר [ולפי שיטתו של מי שאומר] כי עולה שהקריבו ישראל במדבר — עולת תמיד הוה [היתה]. ועוד: ומכולהו נמי [ומכולן, ממילה פסח ותמיד גם כן] אי אפשר ללמוד, שכן ישנן לפני הדבור שהרי שלושתן היו לפני הדיבור, גם מצות פסח וגם מצות מילה, ואם כן אי אפשר ללמוד הלכה כללית ממצוות אלה!

אלא יש להסביר בדרך אחרת, כי איצטריך [הוצרך] לימוד מיוחד מן המלה "עליה", שאלמלא היא היינו אומרים שידחה עשה של ייבום את הלאו של אחות אשה (אף שיש בו כרת). כי סלקא דעתך אמינא תיתי [יעלה על דעתך לומר כי תבוא, תילמד] הלכה זו מכבוד אב ואם.

ומה עניינה — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת — תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ג), לומר: כולכם, האב כמו הבן, חייבין בכבודי, ולכן אין כבוד אביו דוחה כבוד ה' שציווה על השבת.

מאי לאו [האם לא] מדובר כאן כגון שאמר ליה [לו] אביו: שחוט לי, בשל לי או שאר מלאכות האסורות בשבת באיסור כרת, שאביו מצווה עליו לעשות, וטעמא דכתב רחמנא [והטעם, דווקא, משום שכתבה התורה] במפורש "את שבתתי תשמרו" להזהירנו שלא נבטל את מצות לא תעשה של שבת שיש בה כרת, משום כיבוד אב ואם, הא לאו הכי [הרי לולא זה] — דחי [היתה דוחה] ואפשר איפוא ללמוד מכאן שבדרך כלל מצות עשה דוחה את לא תעשה, אף על פי שיש בו כרת. ודוחים: לא